מעשה שהיה שלשום:
התפללתי בשטיבל כלל-חסידי אצלנו (תל ציון יע"א), והחזן בשחרית היה בחור צעיר מחסידי חב"ד (כבן ט"ו שנה), שבמשפחתו נהוג לברך ברכת כהנים רק בשויו"ט.
בתחילת חזרת הש"ץ נכנס לבית הכנסת כהן אחר, שהוא מגבאי בית הכנסת, ושם לב לכך שהחזן הוא הכהן הזה, והתלבט איתי מה כדאי לעשות.
אמרתי לו, שלכאורה עדיף שהוא גם לא יברך ברכת כהנים כדי שלא לסבך את החזן בשאלה האם לברך ברכת כהנים בעצמו או לא (מתוך המחשבה שהכהן הגבאי כלל לא מתפלל עם המנין, ולא נורא אם הוא לא יברך אותנו בשחרית), אלא שיברך רק במוסף (או במנין הבא אם יהיה).
כשהגיעו ל"רצה" - ניגש כהן אחר ועלה לדוכן, אז קראתי מהר לכהן הגבאי ואמרתי לו שיעלה גם הוא לדוכן (כי החזן כבר הסתבך, אז לפחות שהגבאי לא יפסיד ברכת כהנים, וגם יש עדיפות שיברכו שני כהנים יחד, שלפי דעות מסוימות רק כך זה מדאורייתא).
כשהחזן סיים ברכת מודים - אמרתי בקול "או"א ברכנו בברכה המשולשת" וכו', ובקול רם כהנים (כפסק אדה"ז בשולחנו, ודלא כמנהג העולם, כדלקמן), וכשהכהנים בירכו אשר קדשנו וכו' (חששתי פן החזן יטעה במה שעליו לעשות וייכשל באיסור חמור של דיבור באמצע שמו"ע, ולכן) ניגשתי לחזן ואמרתי לו בשקט שהוא יעמוד וישתוק ולא יברך (הואיל ולא נטל ידיו לברכה, ולא עקר רגליו ברצה, ולא התעטף בטלית, ולא חלץ נעליו. ואין בעיה עם זה שקראתי "כהנים" והוא לא עלה, שכן לא התכוונתי אליו, כמבואר בשו"ע אדה"ז).
ואז הקראתי לכהנים, ואח"כ החזן המשיך שים שלום וכו'.
אח"כ ניגשתי לגבאי הנ"ל ואמרתי לו שכדאי להעלות את החזן לעליית כהן שלא יהיה הוו"א של חשש פקפוק בעיני הקהל על כהונתו.
עד כאן המעשה, והדבר היחיד שאני רואה לא-טוב במה שעשיתי הוא זה שדיברתי בזמן שהכהנים בירכו אשר קדשנו וכו', אבל זו היתה שיחה לצורך המצווה עצמה, ובאותו רגע לא מצאתי אפשרות אחרת כיצד להיות בטוח שהחזן לא יטעה.