דיון לכף זכות - גבולות החובה וה'מידת חסידות'

[נוטר הכרמים]

כתיב (ויקרא יט, טו) לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ.

משמעות הפסוק בצדק תשפוט עמיתך; סתימת הפסוק דלא מיירי רק במי שהוא חבירו

[א] ופירש"י,

בצדק תשפט עמיתך - כמשמעו. דבר אחר הוי דן את חברך לכף זכות.

משמעות לשון רש"י שבאמת ישנם כאן ב' פירושים שונים לכוונת הפסוק, הפירוש הראשון הוא שזה כמשמעו, וזה אמור לדיין שישפוט בצדק את הבאים לפניו לדון, והפירוש השני שזה לא קאי בדין של בי"ד, אלא כל אדם מצווה לדון את חבירו לכף זכות.

ומקור דברי רש"י בסוגיא דשבועות (ל, א):

ת"ר: בצדק תשפוט עמיתך. שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות.

והיינו שהפירוש הראשון כולל בתוכו גם הנהגות צדק בסדרי הדיון בבית דין, והפירוש השני מחייב לדון את חבירו לכף זכות.

ולכאורה צ"ב, מהי ההדגשה כאן על 'חברך' לכף זכות, ואטו מי שאינו חבירו אינו כלול בחיוב זה, ולכאורה המקור לביטוי זה הוא מן 'עמיתך', ומשמע חבירך.

אבל הרי ידוע כי הוקשה לחז"ל הביטוי עמיתך, ופירשו עם שאתך בתורה ובמצוות, וכמו שפירש בכלי יקר כאן, ולמה כאן נקטו חברך.

והיה מקום לומר ש'חברך' לאו דווקא, והוא הדין כל אדם מישראל, אבל באמת אינו כן, וכמו שיתבאר.

[נוטר הכרמים]

דברי הח"ח בחילוק הדינים בין מי שמכירו למי שאינו מכירו; הקושיות על דינו באינו מכירו הן מצד לשון המקרא והן מצד היושר וההגיון

[ב] הנה רבינו החפץ חיים בפתיחה לספרו (עשין ג) כתב שלפעמים עובר נמי במצות עשה ד'בצדק תשפוט עמיתך', ובדבריו בבאר מים חיים שם מתבסס על לשונו של רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער ג פיסקא ריח), וז"ל,

והנה כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד טובה ולצד הזכות, אם האיש הוא ירא אלקים נתחייבת לדון אותו לכף זכות על דרך אמת, גם כי יהיה הדבר קרוב ונוטה יותר אצל הדעת לכף חובה, ואם הוא מן הבינונים אשר יזהרו מן החטא ופעמים יכשלו בו יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף הזכות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכז, ב): הדן את חברו לכף זכות המקום ידינהו לכף זכות, והוא מצות עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך", ואם הדבר נוטה לכף חובה יהיה הדבר אצלך כמו ספק ואל תכריעהו לכף חובה, ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרוע או בחנתו כי אין יראת אלקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה וכו'.

והוסיף הח"ח:

ואל יתפיס עלי הקורא לאמר שבודאי חולק הרמב"ם על רבינו יונה והסמ"ג והסמ"ק, וסובר שהוא רק מדה בעלמא ולא מצות עשה, והראיה שהרמב"ם שם כתב בסוף מאמרו במשנה הנ"ל שהוא מדרכי החסידות, דזה אינו דהרמב"ם שם איירי באדם שאין אני מכירו אם הוא צדיק או רשע לזה בודאי אין אני מחויב מן התורה לדונו לכף זכות רק מדה טובה בעלמא, וכן ברמב"ם בפ"ה מהלכות דעות בה"ז שמונה זה בין מידותיו של ת"ח, ומשמע שהוא רק מדה בעלמא, התם איירי ג"כ בכהאי גוונא. ותדע דהא העתיק שם לשון המשנה באבות הוי דן את כל האדם לכף זכות, אבל אנן איירינן באיש שאני מכירו שאינו רשע רק מן הבינונים, שם הוא חיובא דאורייתא.
והראיה מהרמב"ם גופא בספר המצוות במצונה קעז הנ"ל כתב בהדיא, ובכללה ג"כ שיתחייב שידין את חבירו לכף זכות. מלשון שיתחייב משמע בהדיא דאיירי בכל אדם דהתרי"ג מצוות נאמרו לכל [נדצ"ל בכל] ישראל.
וראה כי דברינו אמת, דבמשנה באבות וכן ברמב"ם הל' דעות הנ"ל דאיירי במידות נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ובמימרא דשבועות הנ"ל ובספר המצוות הנ"ל דאיירי בביאור המ"ע דבצדק וכו' נאמר והוי דן את חבירך לכף זכות. חבירך משמע שאתה מכירו שאיננו רשע.

העולה מדברי רבינו הח"ח, כי אמנם המימרא מיירי דווקא במי שהוא חבירך, דהיינו שאתה מכירו, שבזה חיוב גמור הוא לדון לכף זכות, אבל מי שאינו מכירו אם הוא צדיק או רשע, בזה לא מיירי הפסוק כלל, וזה אינו חיובא דאורייתא, אלא רק מדה טובה בעלמא.

ולכאורה אף כי הדברים נפלאים המה הן בדיוק לשון חז"ל והן בלשונות הרמב"ם, מ"מ קשה טובא, חדא, מצד לישנא דקרא, היכן נכנס בלשון המקרא דמיירי דווקא במי שהוא מכירו, ואדרבה הרי פשטיה דקרא מיירי בדיינים ובמי שבא לפניהם להתדיין שאינם מכירים כלל את הבעלי דינים, והיכי נוכל להגביל הקרא רק לחבירו שיודעו ומכירו.

וביותר צ"ב, מהי מידת ההגיון והיושר בזה, מפני מה מי שאינו מכירו לצדיק או רשע אין מחויב להטות דינו לכף זכות, ולמה יפסיד את חזקת כשרותו.

[נוטר הכרמים]

קושיא נוספת על הח"ח מדברי האבות דר"נ

[ג] ועוד יש להעיר על דברי הח"ח, שהרי על המשנה הזאת באבות שאמרו הוי דן את כל האדם לכף זכות, מובא באבות דרבי נתן כמה וכמה עובדות ומעשים שהינם מעין העובדא המובאת בשבת (קכז, ב) על דברי הברייתא שם, תנו רבנן הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות, ומיירי בתנאין ואמוראים חסידי עליון ובחלק מן העובדות בתלמידים כלפי רבותיהם, ולכאורה נראה מזה שגם במי שמכירו זו רק מידת חסידות בעלמא.

[נוטר הכרמים]

צ"ב במה שמבואר שהדיון לכף זכות מצוה שבין אדם לחבירו

[ד] ועוד יל"ע דבדברי הגמ' בשבת שם נראה שהמצוה לדון לכף זכות היא מצוה שבין אדם לחבירו, דמבואר בלשון רש"י בשבת (שם ד"ה הני) שלדון את חבירו לכף זכות הוא בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן.

ועוד ראיה מלשון הגמ' שם שלאחר שאמרו להם שדנו אותם לכף זכות, בירכו אותם, ואתם כשם שדנתוני לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות. ואין שייך לאדם לברך אלא אם חטא כנגדו, אבל כאשר חטא רק כלפי המקום, אין לו שייכות לזה, והקב"ה צריך לברך אותו.

ולכאורה צ"ב, מה זה שייך לבין אדם לחבירו דייקא, אטו משפט צדק זה רק ענין מצוה שבין אדם לחבירו, וכי האיסור לעוות משפט אין בו גם חטא למקום, ומאי שנא במצוה לדון לכף זכות, ובאיזה כח יכול הוא לדון את חבירו לכף חובה כנגד חזקת הכשרות שלו.

[נוטר הכרמים]

האם במי שאינו מכירו מהני ליה חזקת כשרות

[ה] והיה מקום לחדש ולומר שכל המושג חזקת כשרות זה רק במי שמכירו, וכבר נקטו כן גדולי האחרונים שהמושג של חזקת כשרות הוא רק בנידון על איש ידוע ומוכר, והיינו משום שכשדנים בכללות על כל העולם, איתרע החזקת כשרות כי יש הרבה גזלנים ורשעים, ורק כשדנים על איש פרטי ומוכר אנו מעמידים אותו על חזקת כשרות, ולכן אם אין ידוע לנו על אדם כלום אין חזקת כשרות.

אבל בודאי זהו חידוש, כי ניתן לומר שגם אם אין מכיר את האיש הזה במסוים, הרי יש לכל אחד מישראל בפנ"ע חזקת כשרות פרטית וזה גם אם אינך מכירו, אם נדון אותו בנפרד, ומפני מה צריך לחזקת כשרות הכללית.

ועוד יש לצדד ולשאול שגם אם אין חזקת כשרות, עכ"פ מנא לך לדונו לחובה ולא לכף זכות.

[נוטר הכרמים]

דיוק לשון הרמב"ם בפירוש המשנה שהחיוב לדון לכף זכות הוא לא לחשוד כלל

[ו] לכן נראה לבאר יסוד הענין בהקדם לשונו הזהב של הרמב"ם בפירוש המשנה לאבות שם, וז"ל,

והוי דן את כל האדם לכף זכות, עניינו, שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע, ותראהו עושה מעשה או אומר דבר, שאם יפורש באופן מה הריהו טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע פרשהו כטוב, ואל תחשוב בו רע. אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו "כל החושד כשרים לוקה בגופו". וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, ואחר כך ראינוהו עושה מעשה שראיותיו כולן מורות שהוא טוב, ובו צד אפשרות רחוקה מאד לרע צריך להשמר ממנו, ולא להאמין בו טוב, הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בליבו. ואם היה בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד משני הקצוות צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה.

ומדויק בלשון הרמב"ם שאם אותו האיש ידוע שהוא צדיק אזי אין מותר לחושדו, והיינו שלא זו בלד שאין להכריע את הספק לכף חובה מצד שיש כאן נטיה לצד חובה מצד המעשה, אלא יש חיוב גמור לדונו לזכות ולהוציא מכלל ספק וחשד לגמרי. אולם אם הוא בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד מב' הקצוות, צריך בדרך המעלה לדון לכף זכות. והיינו שאם אינו מכירו ויודעו, שורת הדין נותנת שלא ידונו כלל, וזה החיוב של מידות טובות לדון לכף זכות ולהוציאו מכלל החשד.

ונמצא איפוא שגם באדם שאינו מכירו ויודעו כלל אין שום היתר לדונו לכף חובה, כי איך ניתן מספק לדון לחובה, אלא שמ"מ מכלל ספק וחשד לא יצא, ובמכירו לצדיק אין מותר לחושדו כלל, ואין כאן אפילו סרך חשד, וע"ז נאמר חושד בכשרים לוקה בגופו, היינו במי שמוחזק לאדם כשר בכללות מעשיו במה שמכירו ויודעו בכך.

[שמר]

יתירה מזו, יש להבין את לשון המשנה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" משמע כל אדם ואפי' זה שיצא מכלל עמיתך.

[נוטר הכרמים]

תוספת מדה טובה גם במי שמכירו לצדיק להעמיד הציור בבירור שהוא לזכות

[ז] ומעתה נראה לחדש עוד ולומר שהמושג של לדון לכף זכות גם במי שמכירו ויודעו יש בו גם חלק של מדה טובה, והיינו שלא זו בלבד שאינו חושדו כלל, אלא שמכריע כן בבירור גמור שאף שהיה נראה הדבר שעבר עבירה, הוא עומד בצדקתו וברום מדרגתו כאלו לא ראה בו שום סרך דבר, ויש בזה מדרגות גדולות ונישאות, והמדרגה הגדולה בהדיון לכף זכות הוא לא רק להחליט שלא עבר עבירה ולא לחשוד בו, אלא להעמיד ולפרש את מציאות הדברים, גופא דעובדא היכי הוה, שמצייר איך היה המעשה באופן של כשרות וצדקות, וזהו תוכן המעשים שבגמ' שבת ובאבות דר"נ, וזה כבר ענין של מידות טובות, ועמקות של בנ"א לחבירו, ואינו חיוב מצד דיני משפט צדק.

ובזה מבואר שאף בכל גווני דהמעשים הנ"ל אינם בכלל החיוב דבצדק תשפוט, אלא הם תוספת ומדת חסידות על עיקר החיוב, במה שהעמידו וציירו המעשה כפי שהיה בצד זכות, והכל בכלל הקיום של 'בצדק תשפוט עמיתך'. וכפי שנראה גם בדברי הקדמונים שלא חילקו הענין לב' מחלקות שונות לגמרי, יעויין בלשון ספר חסידים (סימן לא), והוי דן את כל האדם לכף זכות וזהו שאמרה תורה בצדק תשפוט עמיתך. וכן בדברי הגר"א שציין על דברי המשנה באבות את דברי הגמ' בשבועות.

באופן שגם במי שמכירו ויודעו יש דרגה של מידת חסידות במה שלא רק מכריע במחשבתו שהוא צדיק ולא פעל אוון, אלא שהוא מצייר ומכריע במחשבתו שהמעשה היה מעשה של זכות. וע"ז בירכו את התלמידים שהקב"ה גם ידונם לכף זכות.

[עושה חדשות]

במקו"א הבאתי כבר את דברי הסמ"ק, וראוי להזכירם גם כאן. ז"ל -
ואמרינן (שבועות ל') כי בכלל זה לדון חבירו לכף זכות שמתוך שידונו לכף זכות יחשוב אין חוטא רק אני וישוב לבוראו פן יכריע כל העולם לחובה.