ראיתי דבר מעניין וקשה הבנה בשם הגאון בעל אגרות משה זצ"ל ((מסורת משה ח"א, אבילות אות ש"ס, עמ' שס"ה) שנשאל לגבי דודה ללכת לשמחת התונה של אחיינו, ואמר כמה סברות להתיר, סברא ראשונה כתב, דכיון שרואים כהיום (באמריקה) שמוציאים הרבה הוצאות ומזבזים כסף על הליכה לשמחות של המשפחה וכדו', נמצא שבהעדר הליכה לשמחה כזה נחשב לצער ולהפסד מרובה שאפשר להתיר.
ועוד הוסיף ב' סברות שלענ"ד צע"ג
וז"ל : וחשב רבינו ואמר שיש גם חשבון אחר, דבר שרק עכשיו חשבתי, אבל הסיבה ממש נכונה (!), דהנה האיסור בי"ב חודש הוי מצד כיבוד אב, והנה אפשר להגיד כדבר ברור, שבוודאי היה אביה מצוה שכל משפחתו ילכו דוקא לחתונה, ויש כאנן סהדי שהיה "מוחל" על כבודו.
ויש גם חשבון נוסף, שאם הסבתא עדיין חיה, אז מצד כבודה יש דוקא ללכת, והנה אחר שמת בעלה, אז בניהם מחויבים בכבודה שוה לכבודו, ולפיכך לדינא בוודאי מותר לילך, אבל יזהרו שלא לשמוח יותר מדי, שלא לרקוד ע"כ.
לענ"ד הסברא ראשונה יש בה הגיון וסברא נכונה, אך שני סברות האחרונות לענ"ד צ"ע, מה דעת חכמי ביהמ"ד ?