כתב ג"א שליט"א;
בין תבין כי לבקש טעם מפני מה החזיר אסור, הוא כמו לבקש טעם מפני מה האש שורפת. והרי מצוותיה של תורה הם הם השרשים, ומה לי מאמר יהי אור, ומאמר לא תאכל כל תועבה.
ומה נואלו מבקשי טעמים, לומר שהחזיר מזיק לאוכליו, והלא מי עשה את החזיר שיזיק, הלא אני ד', ולמה עשה כן, הלא אין להם טעם, א"כ למה לא יוכל לאוסרו בלא טעם. ולא עוד אלא שכל נתינת טעם היא חוצפה מאין כמוה, ויתר ע"כ כי כמוה כהגשמה רח"ל, וכי את שכלנו נשכין במרומים. ולא בלבד שלא נוכל להשכין שם את שכלנו בתוכן הטעם, אלא גם עצם ענין בקשת טעם היא השגת שכלנו בלבד, אשר כך בריאתו לבקש טעם לכל דבר. אין לנו במצותיו אלא את רצונו יתעלה. תורה ניתנה באני ד'. ולא עוד אלא שאם אמרת טעם, הרי כאילו אמרת שהוא מוכרח לזה רח"ל, וכאילו אמרת שיש דבר מוקדם רח"ל, אותה עובדא עליה בא הטעם.
אבל יש תוכן והאזנת למצוותיו, שמע את אשר אמרו לך. כי כאשר אמרו החזיר יהיה אסור לך, הבן מה הוא תוכן אסור, תוכן חפצא דאיסורא, אשר הוא המצוה שהחזיר יהיה לנו כך, תוכן ריחוק ותועבה וכיו"ב, שקץ יהיו לכם, ואלו הם משפטי התורה. וכ"מ שתמצא לרבותנו מפני מה אמרה תורה, הוא התוכן.
וכאשר תמצא לשונות ברבותנו המורות שהמצוה יש בה תועלת לאדם, והיא תחשב טעם, יתפרש הענין עם האסתכל באורייתא וברא עלמא, ושנוכל לשפוט את המצוה מהמסובב לסיבה, והדברים מבוארים בבית הלוי עה"פ והגדת לבנך ביום ההוא, עיי"ש.
והנה יש חקה כחזיר ושעטנז אשר ענינה שלא נוכל לשפוט את המצוה בהעדר ראיית המסובב ממנה, והשטן ואוה"ע מונים אותנו שאין הבריאה נכונה עם דינים אלו. ואלו דברי שקר, שהרי אאע"ה ראה אותם נכונה בבריאה, לכן אינם אלא חקה בעורוננו, לא חקת התורה, והכתוב חיזק אותנו באמור חקתי. ואילו כאשר תהא לנו סתירה וחוסר תורת משפט בגוף הדינים אשר ניתנו לנו, כי מצד אחד אמרו לנו זה יהיה לך טמא, ומצד שני אמרו זה יהיה לך מטהר, אז באה חקת התורה, החקה הנפלאת, להנהגת משפטים סותרים. והגילוי שיהא בה לעתיד, ואשר היה למשה או לר"ע וחבריו, ענינו כי יש השגה עליונה במצוה זו, שאין בה סתירה זו.