המאבד עצמו לדעת - מקור

[דורש טוב לעמו]

מה המקור למשפט המפורסם: "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב"?

חיפשתי ואינו מופיע בגמרא או בראשונים. אשמח לתשובה!

[חד ברנש]

עי' א"ב תניתא דשמואל זעירא, בערכו.
אין באוצר.

[עתניאל בן קנז]

כתב הגאון בעל השואל ומשיב בהגהותיו לשו"ע יו"ד (סי' שמ"ה ס"א) וז"ל:
שגור בפי העולם דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב אבל לא נמצא בשום ספר מפורש, אף שבחובת הלבבות משמע כן, אבל לא נמצא מפורש. ומצאתי בפני יהושע ב"מ (דף נ"ט) שכתב על הא דאמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים וע"ז כתב דע"כ שהמלבין ג"כ אין לו חלק לעוה"ב, דאל"כ הרי מאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ולמה יהי' נוח לו לאדם להפיל עצמו לתוך כבשן האש, וע"כ דזה חמור ועל כן התירו ושוב אין לו דין מאבד ע"כ.ולפי ע"ד לא אמרו שחייב להפיל עצמו, רק שנוח לו לאדם שיעשה כן משילבין פני חברו והיינו שאינו עובר על ונשמרתם מאד לנפשותיכם כו' אבל אינו חיוב וכו', ועוד דהא דהמאבד לא נמצא בביאור עכ"ל.

יש המציינים למדרש תהילים קכ, ד. (אבל זה מבוסס על גירסא מוטעת).
וכן אתה מוצא בדואג שהרג עצמו שאין לו חלק לעולם הבא,
אבל בגירסא המתוקנת מופיע כך:
וכן אתה מוצא בדואג שהרג [שלשה, הרג] עצמו שאין לו חלק לעולם הבא,

וראה מהרי"ט (כתובות קג.) המצטט מימרא שאין ידועה "והאיך אמר לו שמזומן לעה"ב, והא אמרו ותהי עונותם על עצמותם...".

סברא לדבר נוכל למצא בחת"ס (שו"ת יו"ד שכו) "... המאבד עצמו לדעת שהו"ל כמבעט בכפרה שהרי באותו הקרבן והכפרה הגדולה שהיא המיתה באותו עצמו חטא והכעיס תמרורים ורצח אז א"ע שהוא מג' עבירות החמורות עבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים ואיך יהיה כפרה כלל במיתתו והיא אשר העלה עליו חרון אף ה'"



ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות הערות סימן נו - דין המאבד עצמו לדעת
ועיין בשו"ת רב פעלים חלק ג' (חיו"ד סי' ל') שעמד על המאמר המפורסם בפי כל, שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, מהיכן מקורו. ומרן אאמו"ר כתב בזה"ל: והנה בימי חרפי אמרתי שיש סמוכין לזה בגמ' גיטין (נז ב), מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העוה"ב? דרש להם הגדול שבהם, אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, מבשן אשיב מבין שיני אריות אשיב, אשיב ממצולות ים אלו שטובעים בים. כיון ששמעו ילדות כך קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים ק"ו בעצמן, ואמרו מה הללו שדרכן לכך, כך, אנו שאין דרכנו לכך עאכ"ו, קפצו כולן ונפלו לתוך הים, ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. ונראה לפרש כוונת השאלה ששאלו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העוה"ב? מפני שהיה ידוע להם שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, לפיכך שאלו שמא במקרה כזה להנצל מעבירה באים הם לחיי עוה"ב. וכמ"ש התוס' שם וז"ל: קפצו כולן ונפלו לתוך הים, והא דאמרי' (ע"ז יח א) מוטב שיטלנה מי שנתנה ולא יחבל בעצמו, הכא יראים היו מיסורין, כדאמרינן (כתובות לג ב) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא, ועוד דע"כ היו מענים אותם ולא היו הורגים אותם. ע"כ. והנה הגאון בעל בית דוד בס' יקרא דשכבי (דכ"ז ע"ב) הקשה, שהרי ילדות קרקע עולם הן, והו"ל שב ואל תעשה, ודינא הוי יעבור ואל יהרג (כמ"ש בסנהדרין עד ב). וצ"ל שהיו חוששין פן יכופו אותן ע"י יסורין לעשות מעשה בידים להביא עליהן את הערוה, שבזה הדין יהרג ואל יעבור וכו'. וכל זה בהנחה שהתוס' ס"ל כד' הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה) שבכ"מ שאמרו יעבור ואל יהרג, ונהרג ולא עבר מתחייב בנפשו, אבל היותר נכון לומר שהתוס' סוברים כד' הרא"ש פ"ב דע"ז שאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי וזכות הוא לו, וכ"כ רבינו ירוחם סוף נתיב יח. וילדות אלו רצו להחמיר על עצמן וכו', אבל לד' הרמב"ם צ"ל כמש"כ. עכת"ד. והנה יותר הי"ל לומר שהתוס' ס"ל כשיטתם בתוס' (ע"ז כז ב) ד"ה יכול, שאף במקום שהדין נותן יעבור ואל יהרג ורצה להחמיר על עצמו רשאי. (וכ"כ הרא"ש שם). אולם באמת דברי היקרא דשכבי בזה תמוהים, שהרי רבינו ירוחם שם כתב: דדוקא כשהגוי מתכוין להעבירו על דתו רשאי להחמיר על עצמו, אבל כשמתכוין להנאת עצמו אסור לו להחמיר על עצמו ונקרא חובל בנפשו. ואף התוס' ס"ל הכי, שהרי כ' התוס' בסנהדרין (עד ב), דההיא עובדא דיבמות (קכא ב) בגוי שא"ל לישראל לחלל שבת לתלוש ולהאכיל עשב לבהמתו וסירב והרגו, אותו ישראל לא היה בקי בהלכה, דמן הדין לא היה לו למסור עצמו במקום הנאת עצמן של עכו"ם. ומדוע לא תירצו כפי שיטתם שהחמיר על עצמו, אלא ודאי דדוקא כשהגוי מתכוין להעבירו על דתו רשאי להחמיר, משא"כ כשמתכוין להנאת עצמו. ומכאן סיוע למ"ש רבינו ירוחם הנ"ל. וכ"כ הב"ח יו"ד (סי' קנז), והמשנה למלך (פ"ה מיסודי התורה ה"ד). ועצי ארזים אה"ע (סי' טז סק"ז). ועוד. (ועיין באורך בזה בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' יג אות ד). ובע"כ צ"ל שהיו יראים פן יאנסו אותן להביא הערוה עליהן, ולמ"ד דנכרי עם בת ישראל לא הוי בכלל גלוי עריות, (כמ"ש הרמב"ן במלחמות ס"פ בן סורר ומורה), צ"ל דשעת שמד שאני, וכ"כ הגאון מהרח"א בס' מקראי קדש (דס"א ע"א). ע"ש. ועכ"פ למדנו מכאן שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב. ושוב ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"ג (תשובה ת"ט דף ע"ב ע"א וע"ב), שכ', מרגלא בפומייהו דאינשי בשם חז"ל שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, ולא מצאתי מאמר חז"ל זה בשום מקום, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר מאותה שאמרו אם אנו טובעים בים באים לחיי עוה"ב? משמע שאחרים הטובעים עצמן לים אין להם חלק לעוה"ב. ואפי' לא נאמר מאמר זה ראוי הוא ליאמר, שעל כל העבירות יכול אדם להתודות ולבוא לחיי עוה"ב וכמ"ש (בסנהדרין מג ב) שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב, משא"כ במאע"ל שאינו יכול לשוב ולהתודות, שאחר שעשה המעשה הרע אף שעודנו מפרפר ומפרכס ה"ז כתשובה לאחר מותו, וכתיב היום לעשותם ולא למחר. עכת"ד. והגאון בעל שואל ומשיב בספרו דברי שאול על יו"ד (בסי' שמה) הביא מ"ש הפני יהושע (ב"מ נט א) בפשיטות שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, וכתב, דשיגרא דלישנא שבפי כל העולם הביאו לחשוב שהוא מבואר בדברי חז"ל, ובאמת לא נמצא מפורש כן בשום ספר וכו'. ע"ש. והגאון רב"א ווייס בשו"ת אבן יקרה ח"א (חיו"ד סי' נו) השיבו לקיים דברי הפנ"י, ע"פ מ"ש הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה), אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ומכללם שופכי דמים. והמקור לזה מהמדרש רבה (פרשת ואתחנן פ"ב), לכולם יש סליחה חוץ משופכי דמים וכו'. ע"ש. וכן המאבד עצמו לדעת ששפך דמו אין לו חלק לעולם הבא. עכת"ד. וכן כתב בשו"ת דרכי שלום (סימן מא) שמכאן מקור המאמר שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. ע"ש. ודו"ק.

[דורש טוב לעמו]

יישר כח.

[ההוא דאמר]

"והמכניס עצמו לסכנה וממית עצמו ענשו גדול ממי שממית אחרים" [אורחות צדיקים, שער השמחה, הבטחון הראשון]

[שייף נפיק]

לפני הרבה שנים ראיתי בספר של נכד הנודע ביהודה על הרמב''ם כמדומה משהו עם אליעזר (אולי יד אליעזר? נראה לי ששמו ר' אליעזר לנדא - ספר של מכון ירושלים)
שעמד היטב בענין זה. מסתמא הבקיאים ידעו שם הספר ושם זה לא כ''כ קשה למצוא.
ועיין סוף כתובות במעשה דכובס שנפל מן הגג שלא היה בהספדו של רבי, ושם עסקו בזה המחברים.

[יהודה בן יעקב]

יד המלך (לרבי אלעזר לנדא) הלכות אבל פרק א הלכה יא

[יא] המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.
דין זה הוא באבל רבתי [שמחות פ"ב ה"א] וסיים שם, כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד של חיים אין הרבים מתעסקים עמו. והנה רבים אומרים ורגיל בפי כל דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. ודבר זה לא נמצא בשום מקום בגמרת בבלי וירושלמי, גם חפשתי בכל מקום שידי מגעת במדרש רבה ובתנחומא ובמדרש הנעלם ולא מצאתי דבר מזה. וראיתי במוהרי"ט בחידושיו לכתובות בעובדא המובא בגמרא פרק הנושא [כתובות קג, ב], בההוא כובס דלא הוי באשכבתא דבי רבי ונפיק בת קול כל מאן דהוי באשכבתא דבי רבי מזומן לחיי עולם הבא, וסליק ההוא כובס לאיגרא ונפיל ומית נפיק בת קול אף ההוא כובס מזומן לחיי עולם הבא. והקשה המוהרי"ט איך היה לו לההוא כובס חיי עולם הבא, והלא אמרינן דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. והרב מוהרי"ט הלך שם בשביל כך בדרך רחוק ודחוק. ולא ידעתי איה ואיפה ראה הרב מוהרי"ט דבר זה. והא דהביא הגמרא דנפיק קלא דאף ההוא כובס מזומן לחיי עולם הבא, אין הכוונה דנמחל לההוא כובס חטאו של האיבוד לדעת ונשתנה ענינו מכל שאר מאבדי עצמם לדעת שאין להם חלק לעולם הבא. רק דיכול להיות דכל מאבדי עצמם לדעת אף דרעתם רבה וחטאתם כבדה ועונשם גדול בכל זאת אינם בכלל היורדין ואינם עולים. וכונת הבת קול השנית היה על מה דהבת קול הראשון הבטיח שכר לכל מאן דהוי באשכבתא דרבי, שבשביל מצוה זו לבדו הוא מזומן לחיי עולם הבא. לכן הודיע הבת קול שנית דגם ההוא כובס אף דלא היה באשכבתא, בכל זאת לעוצם צערו אשר נצטער על זה ובתום אמונתו היה הענין יקר בעיניו כל כך עד שמסר נפשו עליו, על כן גם הוא בכלל ההבטחה של הבת קול הראשון כאילו היה אצל האשכבתא ויקח שכרו משלם, דאף הוא מזומן לחיי עולם הבא כאשר הובטח שכר זה לכל מאן דהוי באשכבתא דבי רבי. ועיין בתוס' שם ד"ה מזומן. ותמוה מאוד על הרב מוהרי"ט אשר נטה מני הדרך הפשוט והכניס את עצמו בפירוש דברי הגמרא האלה בדחוקים עצומים.

ואולם לגוף ענין זה של מאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא יש להמציא רמז דבר. מהא דמייתי הגמרא באגדת חרבן [גיטין נז, ב] בת' ילדים ות' ילדות שנשבו לקלון, כיון שידעו למה הן מתבקשין אמרו אם אנו טובעין את עצמינו בים אנו באין לחיי עולם הבא. והתם אין הכוונה דהיו שואלים אם יזכו בשכרן עבור טביעתן לחיי עולם הבא, דודאי חלילה להם לקדושי עליון כאלה לעבוד את רבונם על מנת לקבל פרס. אלא ודאי דכוונת שאלתם היא כי היו יראים לבל יכשלו בעון מאבדי עצמם לדעת אשר ענשם חמור כל כך דאינם באים לחיי עולם הבא, לכן שאלו אם כוונתם התמימה יועיל להם דישתנה ענינם מכל מאבדי עצמם לדעת דהמה יהיו באים לחיי עולם הבא.
<אמנם במתניתין דריש פרק חלק [סנהדרין צ, א] חשיב גם אחיתופל בהדי ארבעה הדיוטות דאין להם חלק לעולם הבא. ועל כולם הביא הגמרא שם ראיה מקרא חוץ מאחיתופל, דהביא הגמרא [שם קז, א] תשובת דוד לאחיתופל דהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ולמה לא הביא הגמרא הטעם דבשביל שחנק את עצמו [שמואל ב יז, כג] ואיבד חיותו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. וזה מורה דמאבד עצמו לדעת אינו בכלל הני דאין להם חלק לעולם הבא>.

[יהודה בן יעקב]

ראה תורה שלימה בראשית פרק ט אות לא ממדרש אור האפלה.

[פולסברג]

האם דובר כבר בפורום המעשה בהח''ח שאומרים שהתחבט אם חתנו רצ''ה לוניסון הביא מיתתו על עצמו בגלל סיגופיו?

[שמשון]

שמעתי בדרך בדיחותא שהוא מגיע לבי"ד של מעלה והם אומרים לו: אף אחד לא הזמין אותך

[ההוא דאמר]

בשו"ת אפרקסתא דעניא [ד, שע] הביא, דלא מצינו בפירוש כלל זה בחז"ל, דהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב.
ובספר עבודת עבודה להגר"ש קלוגר ע"ז יח, כתב שהמקור היחיד הוא מעובדא דרחב"ת, עיי"ש.
אמנם הגר"ש קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה [יו"ד סי' שכא] הביא מקורות ונספים לכך שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב. והארכתי קצת במקו"א.