פורום אוצר החכמה

הגמ' בפסחים (ז' ע"ב) פוסקת שיש לברך "על ביעור חמץ" לפני הבדיקה, כי זה הנוסח על מצוות ש(לפחות מקצתן) כבר התקיים.
הרמב"ם בהל' ברכות (י"א ט"ו) פוסק כך ומסביר שמצוות הביעור נעשתה מרגע שמחליט לבער כי מבטל את החמץ בלבו, לפני שמברך.
בהל' חמץ ומצה (ג' ו') הרמב"ם פוסק שיש לברך "על ביעור" אף כשמבער תוך כדי פסח, אך בהלכה הבאה קובע שלא ניתן לבטל חמץ בלבו במהלך החג, לאחר זמן איסורו.
איך, אם כן, יכול לברך "על ביעור", הרי לא נעשתה שום מצווה לפני שמברך (כי לא יכול לבטל בלבו)!

האם ישנו הסבר מלבד דברי הצל"ח, שלא חילקו חכמים את לשון הברכה בין הבודק לפני המועד לבודק בתוכו, (אך באמת צריך היה לברך "לבער")?

תודה רבה

אולי בגלל שהתחיל את הביעור לפני החג?
אבל אם זו הסיבה היחידה, אז גר שנתגייר במועד ומצא חמץ ברשותו - יברך "לבער".

עזריאל ברגר כתב:אולי בגלל שהתחיל את הביעור לפני החג?
אבל אם זו הסיבה היחידה, אז גר שנתגייר במועד ומצא חמץ ברשותו - יברך "לבער".

כדבריך משמע מנו"כ השו"ע, שמדובר שכבר ביטל אלא שמצא חמץ נוסף, אמנם מפשטות לשונו משמע שמדובר בהזיד ולא בדק כלל קודם הפסח ולא קיים את המצווה כלל.
גם מנימוקו של הרמב"ם קשה, שכותב שמברך כל עוד מצוות תשביתו רלוונטית, ורק לאחר הרגל אינו מברך כי החמץ אסור כקנס מדרבנן. נראה שמברך על ביעור בגלל שבודק בחג, ולא בגלל שכבר בדק לפניו. (כמובן שלאחר החג אינו מברך אף אם התחיל לפני החג).

ראש צורים כתב:

עזריאל ברגר כתב:אולי בגלל שהתחיל את הביעור לפני החג?
אבל אם זו הסיבה היחידה, אז גר שנתגייר במועד ומצא חמץ ברשותו - יברך "לבער".

כדבריך משמע מנו"כ השו"ע, שמדובר שכבר ביטל אלא שמצא חמץ נוסף, אמנם מפשטות לשונו משמע שמדובר בהזיד ולא בדק כלל קודם הפסח ולא קיים את המצווה כלל.
גם מנימוקו של הרמב"ם קשה, שכותב שמברך כל עוד מצוות תשביתו רלוונטית, ורק לאחר הרגל אינו מברך כי החמץ אסור כקנס מדרבנן. נראה שמברך על ביעור בגלל שבודק בחג, ולא בגלל שכבר בדק לפניו. (כמובן שלאחר החג אינו מברך אף אם התחיל לפני החג).

בד"א
לכאורה אי לאו דברי הנודע ביהודה מה פשר רמב"ם זה הרי מברך עתה על ביעור חמץ וכשימצא הרי יעבור כפי שכתב בפ"ג ה"ח "לפיכך אם לא בטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא בערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא בטל"

אלא דבנושא כליו של הרמב"ם משמע דעדיין מדובר על בל יראה ולא על מי שכבר ביטל [אלא א"כ נדחוק בהם דכונתם דלא יראה הוא בכדי שלא יבוא לידי מכשול דאכילה]

ואולי דעת הרמבם כדברי התוספות דאחרי שמצא חמץ ובדעתו לבער שוב אינו עובר גם בחג
ואז נחלק בין אם מצא חמץ ללא שבדק שכתב הרמב"ם דעובר לבין שעדיין לא מצא ובודק במועד כדי לבערו דכיון דנתן דעתו לבער שוב אינו עובר ולא יעבור ואז יתאים לשון "על ביעור" .[וצ"ב]

מכיון שזה ברור לדעת הרמב"ם לפחות לגרסא שבידינו דאין מצות תשביתו אלא קודם החג דהיינו ביטול כפי שכתב הרמבם "ומהי השבתה זו שיבטלנו בליבו וכו, !תשביתו = ביטול ובתוך החג כבר אינו ברשותו בכדי שיבטלנו ומה שנשאר לדעת הר"ם בתוך החג הוא רק להנצל מבל יראה ולשורפו כדי שלא יכשל בו וכפי שכתב רשי בריש פסחים דכל עניין הבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה .

מבין מדבריכם שאתם מסכימים איתי לגבי גר שנתגייר, ש(עכ"פ לדעת הרמב"ם) יברך "לבער".

עזריאל ברגר כתב:מבין מדבריכם שאתם מסכימים איתי לגבי גר שנתגייר, ש(עכ"פ לדעת הרמב"ם) יברך "לבער".

אם נפשך,הרי יודע שברגע שיתגייר חל עליו בל יראה וממילא נותן דעתו לבטל בשעת טבילה ושפיר מברך על ביעור!

עכ"פ אם נחזור לנודע ביהודה דמדובר לאחר ביטול שוב איך יברך ,בשלמא לפני החג הוא מברך על ביטולו כפי שכתב הרמבם אך בתוך החג למה יברך "על ביעור" על מצוה שעשה קודם החג?