עשרים שנה להסתלקות הגרש"מ דיסקין זצ"ל

[ש. ספראי]

הגאון הגדול רבי שמעון משה דיסקין זצ"ל
מראשי ישיבת "קול תורה" ובעל "משאת המלך"

חינוך לשימוש חכמים ואמונת חכמים
תניא במסכת דרך ארץ זוטא פ"ח, "אמר ר' עקיבא, תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד' מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו, וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור' יהושע, אמרו לי, על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי". ופירש הר"ר יהודה מקורביל (הובאו דבריו בתוס' כתובות י"ז ע"א), דאף דמבטלין ת"ת להוצאת המת, אבל בעובדא דר' עקיבא ה"ט משום דביטל עצמו משימוש ת"ח קאמר דגדול שימושה יותר מלימודה.
ובביאור מה שאמרו לו ע"ז, "כאילו שפכת דם נקי", הוא כמבואר בראשונים (ברכות ז' סוטה כ"ב) שע"י חסרון שימוש אתי לידי הוראה שלא כדין, ואמרו בגמ' סוטה שם, "מאי דכתיב (משלי ז'), כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, כי רבים חללים הפילה, זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה", וזהו שאמרו לו "כאילו שפכת דם נקי", שבכל פסיעה ופסיעה ביטל עצמו משימוש ת"ח. [נמצא דעוון זה של העדר שימוש הוא מיוחד למי שהוא ת"ח ומונע עצמו משימוש, אבל מי שלא קרא ולא שנה ולא שימש אינו בכלל עוון זה.]
והגדילו חז"ל בחומרת עוון זה באבות דר"נ פכ"ה, שאמר לו ר' אליעזר לר' עקיבא ששלו קשה משלהם, שיהרג במיתה משונה, לפי שלא בא לשמש אותו, ופירושו לפי שר' עקיבא היה לבו גדול ורחב משלהם לכן נסערה עליו במיוחד מידת הדין על העדר שימוש דר' אליעזר, ושם בשלהי פרק ל"ו, "ר' עקיבא אומר, אף מי שאינו משמש ת"ח אין לו חלק לעוה"ב". ושימוש זה ענינו, שלא יזוז מרבו לכל עת הפנאי, ויתחקה על לימודו ועל הנהגתו, וישתדל לספוג בקרבו מתורתו.
שימוש נוסף מצאנו, והוא שימוש בפועל במעשה כעבדא למרא, כמו שאמרו חז"ל באלישע אשר יצק מים ע"י אליהו שאפילו כוס מים היה מביא לאליהו. ולכאורה שני עניינים נפרדים הם ששימוש זה ענינו מדיני כבוד רבו, אולם כשנתבונן בדבר נראה דתרווייהו חד ענינא הוא, ומוכח כן מהתוס' (שם) שהביאו בר"ע שגדול השימוש יותר מלימודה ולכן אין מבטלין שימוש ת"ח מפני מת מצוה הביאו לזה ממה שאמרו (ברכות ז' ע"ב), אמר רבי יוחנן משום רשב"י, גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר (מלכים ב' ג' י"א) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה, וע"ש במאירי שע"י העדר שימוש יבוא להורות שלא כדין. והרי דאף ע"י שימוש בפועל יזכה להבחין בהוראה בין איסור להיתר בין טמא לטהור, ולכאורה הדבר צריך תלמוד מה ענין זה לזה.
ובביאור הדבר נראה להקדים הגמ' בפ"ב דב"ק (כ' ע"א), אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא, לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא, אמר מאי מילי מעלייתא, אמר ליה, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כו', א"ל מתניתין היא, הי מתניתין, א"ל לכי תשמש לי, שקל סודריה כרך ליה, א"ל אם נהנית משלמת מה שנהנית, אמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה דאע"ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה וכו'. ויש להבין מה היה צורך שישמש לו במיוחד כדי לשמוע שמועה זו. אמנם הביאור פשוט, שהרי בודאי יש לשאול על הדמיון כמו שהשיב רבא, דלא דמי למתניתין, ובודאי דרמי בר חמא ידע מתשובת רבא, ומ"מ היה סבור דיש לדמות הענינים זל"ז, וכדי שתלמידו יגיע אף הוא לעומק סברת הדמיון א"א לבוא לזה אלא רק לאחר שישמש לו ויתבטל לרבו רק אזי יתפנה בלבו לעמוד על סברת רבו בדבר ולכן קבלה מיניה.
חזינן מינה שהשימוש בפועל הוא אמצעי לעמוד על תורת רבו, שאין לעמוד על סברת הרב אלא לאחר שיתבטל אליו, ויבטל דעתו הפרטית לרבו לגמרי, רק אזי יזכה לעמוד על תורתו, ומינה דהעדר שימוש, הן האופן הראשון שלא יתחקה אחרי תורתו ומעשיו של רבו, הן באופן השני שיחלוק עצמו מרבו ולא יבטל דעתו, בשניהם לא יבוא לקיים תלמודו מרבו להגיע לשלמות ולגדלות בתורה כראוי.
*
שימוש הכמים תורה היא ולימוד היא צריכה, וכשם שהלימוד מתחלק בדורות האחרונים לשני אופנים, א. לימוד מרב בע"פ פא"פ. ב. ע"י לימוד בספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. כן אף תורת שימוש חכמים יש ללמדה בב' אופנים אלו, ע"י שימוש רבותינו גדולי התורה והיראה אשר שתל הקב"ה בחסדו בדורנו העני, וגם ע"י עיון ודקדוק בתולדותיהם של צדיקים שהם מעשיהם הטובים וכל דרכיהם בקודש והנהגותיהם תורה היא ולימוד היא צריכה, והכל צריך להיות ע"י התבטלות גמורה לבטל דעתנו מפני דעתם, ורק אז נזכה להכנות כתלמידם ולערות עלינו מרוחם הטהורה.
טבעו של אדם שקל לו להודות בערך אנשים אשר אינם עמנו כיום ולהכיר בערכם הנכון במבט נכון לא משוחד, כי אין אדם מתקנא בשכיבי, אבל אשר ישנו עמנו היום צריך כוחות נפש מיוחדים כדי להכיר ולהודות במעלתם עליו, ומידת ענוה רבה יצטרך האדם להגביר בעצמו כדי שיוכל לשפוט במאזני ההגיון הצרוף האמיתי אשר לא כל אחד כבר זכה לכך, ואין זו מדה השוה לכל נפש, ומתוך כך בא הוא לידי זלזול בגדולי התורה שבדורנו, ומשתרגת מזו מדה מגונה שכדי למעט מערכם בא הוא למעט אף ממעשיהם ומעקם מחשבתו לומר על טהור טמא ועל טמא טהור, שלא כך יאה להתנהג חומרא זו הרי היא בכלל כל הפטור מדבר ועושהו כו' ואדרבה במקום שהחמירו ראו להקל, וכן מהדברים הדומים ימצא תמיד עילה להכריע שע"י חומרא זו יסובב קולא במקום אחר, ולכן הדין נותן לעשות ההיפך, עד שמכניהם כסילים ההולכים בחושך, וכתוצאה מזה לא רק שבא לידי עוות הדין, אלא שאף מעקם שכלו וכופה על עצמו דעת בעלי בתים.
ואף מי שלא הגיע בגבהות לבו להעמיד עצמו בשורה אחת עם רבנן קשישאי וסובלת דעתו להבחין שגדלותם מופלגת ממנו, אבל עדיין אין בכוחו להשלים במחשבתו על גדולי תורה ויראה שהם בני גילו שמעלתם גדולה משלו, ויאמר בלבו הגם שאול בנביאים, הרי הכרתיו כד הוי טליה, ועוד טענות נבובות מעין אלו, שברור שהדעה המניעה לסברות ומחשבות אלו הוא אי השלמתו שהגדול עולה עליו בערכו וזכה למעלה נבחרת ממנו, ואף כי בהתבוננות מועטה יש בה כדי לפתור לו שאלתו האיך הפליגו דרכיהם ממנו, כי בו בזמן שהוא לא ויתר מעודו בהכנעת יצרו וחיפש בכל מקום את האפשרות היותר נוחה והקלה, והתפשר עם יצרו, בו בזמן עמלו הללו בתורה וקדשו עצמם במותר להם והתרחקו מהספקות ושקלו מעשיהם ביראה, אבל אין בהגיון ובסברא כדי לשכנע נפשו שהוא נחות ונמוך במעלה, ולכן כשהאדם רוצה להגיע לשיקול דעת נכון, עליו למצוא טצדקי לזה ולבוא עליו בעקיפין באופן שלא יפגע ערך עצמו, אולם כאשר יתן אל לבו שאין סתירה בדבר ואין בהודאה בגדלות חבירו מכדי למעט ערך עצמו, אזי תסולק המניעה הגורמת לסילוף הראיה והמבט הנוכח.
ושמעתי שהגר"ח זצ"ל במסיבת רבנים הפליג בשבחו של אחד מהגדולים שלדעתו הוא גדול הדור, ואחד מהמסובים לא נעמה לו קביעה זו של הגר"ח, פנה הגר"ח אליו בשאלה, הרי הנך מודה שאין אתה גדול הדור ושיש בעולם התורה רבנים נכבדים הגדולים ממך ומאי נפקמ"נ למר שפלוני הוא זה. בתשובה קצרה וקולעת זו מכופלת התשובה והעצה להתגבר על יצר הכבוד הנטוע בלבו של אדם, אין צורך בהשפלת עצמו כדי להכיר בערך חבירו, אלא אתה גדול אבל מ"מ הם גדולים ממך, הרי מודה אני שהדור ראוי לאנשים גדולים בתורה ויראים ושלמים ממני שהם יהיו רבותיו, ומאי נפקמ"נ לי אם פלוני ופלוני הן הן דבריו, ואך לאחר שתסולק הפניה אזי יזכה להבחין בדרכיהם ובמעגלותיהם המונחים ע"פ הלכה על אדני התורה והיראה כהדרך הנכונה שראוי שיבור לו האדם.
*
דרכו של עולם כשרוצים להשתלם במקצוע מסויים, וידוע באחד שהוא מומחה לדבר, משתדלים להתקבל למחיצתו, ואין מסתפקים אך בלימוד המקצוע מתוך ספרים והרצאות, אלא צריך אף שימוש מעשי בהדרכת המומחה ועקוב מתמיד אחרי פעולותיו בכל מיני מצבים מיוחדים שיקרו ועבודתו בקרבתו מחנכתו למקצוע. מדה זו יש להעתיק לעבודת הבורא, לא להסתפק בלימוד ש"ס ושו"ע וכו', אלא אף להשתוקק להסתופף בצלו של אילן גדול ולהתחקות על כל עבודתו לבורא, ולא לגרוע מלראות כל פרט ופרט ודקדוק איך הוא נעשה, והן מהדברים שא"א לעמוד עליהם בלימוד מפי השמועה לבד, וגדולה ראיה, לא רק שע"י יעמוד על פרטים נוספים שא"א למסור הכל בע"פ, אלא אף אופן העשיה יש ללמוד, ההתלהבות מצד אחד והפשטות מצד אחר, הזריזות מצד אחד והמתינות מצד אחר ועוד כהנה רבות.
אבל לא די בהסתכלות לבד, אלא צריך לקבל על עצמו מרות הרב, ותכונה זו הטבועה באדם מקטנותו טבע החיקוי מידתה לחקות האדם שהריני מעריצו ומחשיבו ומתבטל מפניו, שאזי יש במעשיו ותנועותיו כדי להשפיע ולזרז הנוהים אחריו להתדמות לו ולחקות מעשיו ולכוון מעשינו שיהיו בשלימות הנבחרה כפי שראיתי מעשיו מתוקנים, וכן במידת הקודש כשבאנו לרתום התכונות שטבע הקב"ה בנו לעבודתו יתברך, עלינו לנצל הכוחות על צד המירבי ביותר כדי להפיק תועלת מרובה ממנו, אשר לכן הוטבעה בנו ע"י הבורא כדי שנשתמש בכלים אלו ולנצלם במידת האפשר לעבודת הבורא, וע"י קבלת מרות הרב נוכל להגיע לא רק ללימוד המושכלות מהרב, אלא גם לימוד תכונות ומידות והנהגות שיתקיים בנו כטבע שני שזו היא השלימות האמיתית.
*
כתיב (תהלים קי"ט צ"ט) מכל מלמדי השכלתי, וכבלימוד התורה שלא כל אחד זוכה ללמוד אצל גדול הדור דוקא, מ"מ פונה הוא אל רב גדול בתורה שעולה עליו במעלתו ויש בו כדי להוסיף בו דעת ולומד מפיו, כן הדבר בשימושי ת"ח, תורה זו הניקנית בשימוש יש ללמוד מכל רב אם יש בו מעלות שאין בידי, ואף מחברי יש ללמוד, ועל דרך משל, האדם הבונה לו פלטרין ורוצה לשכללו ולפארו, הרי כל פרט שיראה בבית אחר אף שאינו עולה ביפיו על פלטרינו שלו בכללו, אבל אם פרט זה הוא נאה, הרי הוא מתחקה אחריו ומתבונן האיך הוא עשוי ואיך ניתן להעתיקו בפלטרינו, כן הדבר בבניית שלמות האדם, באם רואה אצל אדם מישראל הצטיינות מיוחדת במצוה פרטית, לא יאמר בלבו מה יש לי ללמוד מזה שהוא מהנמושות בתורה, אלא שעליו לחשוב כמה נאה מידה זו, הלואי ותשובץ אבן חן זו בהיכלי, ועליו להתחקות איך זה מהדר במצוה זו, איך מתענג פלוני במצוה זו, כמה צהבו פניו של זה כשעולה בידו לקיים מצוה זו כהלכתה, הלואי ואצליח לרכוש אף לעצמי מעלה זו, ואדרבה פינת יקרת זו בהיכלי הרי תגדל חינה והדרה אצלי עשרת מונים, אעמוד עליה ואנסה לרוכשה בקרבי.
הדרך השניה, היא לימוד והתבוננות בדרכי התורה והעבודה של קדמונינו המאורות הגדולים שהאירו את בית ישראל בכל דור ודור בתורתם ובמעשיהם, וזו היא ממצות הבן על האב, שמשחר ילדותו יראה בעינו הדמות הנעלה והנערצה עליו גדולי ישראל, והמעשים והגבורות שיתפעל הילד הרך בדמיונו מהמעשים וההנהגות של הגדולים שמשלו ביצרם שהן הן הגבורות, ובמקום להלעיט הילדים הרכים בעלילות וסיפורים מעולם החילוני שמשלהבים את דמיון התינוק ושוגה בדמיונו ובהזיותיו שהרי הוא כאחד מהגבורים אנשי השם, יש לספר לו סיפורי מעשיות ממעיינות הטהורים, ממעשיהם של צדיקים וחסידים, כך שדמיונו של הילד שאינו אסור במושכלו יפליג לראות עצמו כאחד מהם, ועי"ז ינטע בלבו שלהבת אדירה של רצון אימתי אגדל ואהיה כמוהם, גיל גיל ודרכו יש להרגילו שלעת הפנאי יקרא בתולדותיהם של הצדיקים והת"ח והחסידים, ומתוך כך יטבע בלבו רצון אחד לשים כל מעיניו אך ורק להגיע שמעשיו יהיו כמעשיהם גם כי יזקין לא יסור ממנו, ובהתבוננות באורחותם ופעלם של קמאי נלמד לכוון מעשינו על דרך השלמות, ויתעורר בנו תשוקה לשבץ במעללינו ג"כ מהתכונות והמעשים הנהדרים שבמעשיהם.
*
בדור יתום שאנו מצויים בו רואים אנו עד כמה נעדרה ומורגשת חסרונו של שימוש ת"ח. אין לקבול על אנשים המתימרים להיות כגדולים בתורה אשר קבלו סמיכותם מסיטרא דטומאה ואשר תחילת הורתם ולידתם בביהמ"ד היה שלא בקדושה, שעינינו רואות שכשרונות נעלים באשר יניקתם ממקורות זרים הרי כשרונם היה להם לפוקה ולמכשול, והגיעו לגאונות בע"ה גאונות בשיטחיות גאונות בסילוף גאונות בחילול השם, לא שימוש הכמים חסרונם, אלא חסרון תלמוד ויר"ש הוא חסרונם, ולא עליהם יש לקבול שלא שמשו מעודם. ואף לא על אנשים שתחילת לימודם היה בקדושה, אלא שנסחפו ברוח החומרית השוררת בכל פינה ופשעו לא על פת לחם, האמונים עלי תועלת הגיעו למדרגה שחיבקו אשפתות ומכרו תורתם בנזיד עדשים משולחן איזבל. אך עלינו בני התורה להתעורר תופשי משוטי האחרונים בים התלמוד ואשר כל מגמתם הוא לא לסטות מהדרך הסלולה ע"י רבותינו העולה בית אל, השמים לילות כימים באהלה של תורה, אשר בחלו בכבוד המדומה ועדינות נפשם ויראתם מנעה מהם חיי רווחה הכל למען המטרה הנשגבה של רבוי כבוד ש"ש, הכמהים להוסיף מעלה על מעלה.
הבה ננצל את אשר ניתן ללמוד מרבותינו הגדולים אנשי השם אשר הקב"ה בחסדו השאיר לנו לפליטה, נכוף ראשינו מפניהם בהכנעה ללמוד ממעשיהם ואורחותם, ואך ורק כשנבטל דעתנו מפני דעתם להיותינו תלמידיהם ונרדפה לדעת אורחות השם מהם, אזי נזכה להבחין במלכי רבנן המוכתרים בכתר תורה ויראה ונזכה למעלת השימוש שהיא גדולה מלימודה, ואף נשים ליבנו במעללי האחרונים שמימיהם אנו שותים להוכח איך למדו תורה מתוך קדושה וחרדת הקודש בחיפוש האמת הצרוף, ולכן התקיים תלמודם בידם. יעזרנו השי"ת להתעלות בחפצינו הלא הם חפצי שמים להגדיל כבוד שמים.

[ש. ספראי]

בן בוזי

מהגרש"מ דיסקין זצ"ל

מורגלים הננו להעריך ולהגדיל ערכו של "בן-תורה". אבל קיים עוד ערך נעלה מזה והוא "בן-בוזי", כמו שאמרו חז"ל למה נקרא יחזקאל בן בוזי, לפי שביזה עצמו על דברי תורה.

שמעתי בשם ג"א שביאר הכתוב אצל ישכר וירא מנוחה כי טוב ויט שכמו לסבול, ויש להתפלא, אדרבה מאחר שראה שהמנוחה טובה לאדם למה הטה שכמו לסבול, והשיב שאדרבה בן אדם צריך להקריב לקב"ה את החלק המובחר שיש לו, ולפיכך ישכר ראה מנוחה שהיא טובה, והרי זו הקרבן המובחר ביותר, גמר אומר להקריב את זה לקב"ה והטה שכמו לסבול עולה של תורה, וכמאמר הגמ' צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, כלפי מה הדברים אמורים, מכל מחמדי עוה"ז התאווה הגדולה ביותר היא תאוות הכבוד, ומכ"ש אי הבזיון, והואיל ושני הדברים הללו הם כ"כ יקרים וחשובים לאדם, הרי עליו להקריב שני הדברים הללו לקב"ה כיששכר ולשעבדם אך ורק לצורך לימוד התורה וכמו"כ לוותר עליהם לצורך לימוד התורה.

הדברים הללו אמורים לכל גיל וגיל ולכל מעמד ומעמד, הדבר מתחיל עוד בגיל החדר, כשילד לא תפס מה שלימדו אותו, הרי הוא בוש ונכלם לשאול את הרבי ולבקשו להסביר לו פעם שניה, הוא בוש מהרבי וביותר מחבריו בכיתה שהרי הם קלטו כבר את הדבר נמצא שהוא מפגר אחרי הסביבה שהוא שרוי בה, ובכל זאת ראינו ילדים שמותרים על הכבוד ואף יותר מזה אף מקריבים בושתם כדי לחזור ולשאול עד שהדברים יהיו נהירים להם, וכמו"כ הרבה פעמים אף הילד הזה אינו מוכשר פחות מחבריו, ואדרבה הוא עולה עליהם בהעמקה ובבקשתו בהירות, ואמנם מה שחבריו תפסו גם הוא תפס את שטחיות הדברים, אלא שאינו מסתפק בכך וברצונו לעמוד על תוכן ועמקות הדברים ושיקלטם בבהירות, נמצא שתלמיד זה ע"י הכבוד והבושה לא רק שהדביק את מגרעתו לעומת חבריו אלא אף השכיל לעלות עליהם בידיעת הדברים ובהבנתם, וברור שעלייתו גדולה יותר משל חבריו.

אף בגיל מבוגר יותר אצל תלמידי הישיבה קיימת הבעיה כנ"ל שהרי טבע האדם שוה הוא ומשוה קטן כגדול, אלא ששם הדבר כולל הרבה יותר פרטים, הן בלימוד והן בבעיית התאמת הישיבה והן בהתאמת השיעור, וכמו"כ בהתאמת חברותא. ידוע שכל התלמידים מתחרים על המקומות בישיבות שהתפרסמו לשבח במיוחד, האם טוב לכל תלמיד אחד להיכנס לישיבה הנבחרת, והרי בדרך כלל טובת התלמיד להיות בחברותא ובישיבה במה המתאימה לכישוריו, ואדרבה בישיבה כזו הוא יהיה מבעלי התריסין ומאריות שבחבורה, וזה יפיח בו אומץ וחשק כך שעלייתו בתורה תהיה הרבה יותר גדולה מאילו היה בישיבה שהוא מבין החלשים, שמלבד שיש לו כל הזמן תפקיד של כסוי על מגרעתו וזה מתבטא הן בפחדו לדבר בלימודו ולהתערב בשיעור הן במה שהוא מסגל לעצמו שאין לשאוף לגדולות ונהיה מסתפק במועט, וסופו גם שנופל ליאוש, שהרי אמת המידה היא כזו שאין בכוחו להגיע אליה וא"כ מי יתן לו ומה יוסיף שבהם יעלה קצת, ועליו להשכיל שמאמר חז"ל הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים אינו תופס כאן.

אבל אין כאן לתלות הקולר רק בתלמיד, הרבה פעמים ההורים אשמים שהרי אינן מסוגלים להשלים שבנם אינו גאון, כי כידוע הורים רואים בבנם בבואה של עצמם, ואיך יודו שלפי זה להנחתם נמצא שאף הם לא היו מוכשרים מעולם, הרי הרבה נעים להם להניח שאמנם הם בכח מוכשרים מאד אלא שפגעי הזמן מנעו מהם לנצל ולהתבלט בכישרונם, והא ראיה שהנה בנם יוצא חליציהם הרי הוא מוכשר במיוחד, והורים אלו מסתייעים גם ברבותיו של בנם כי בשיחה עימם על מצב בניהם הם שומעים רק הפיסקה שכדאית להם ואת השאר אינם שומעים כלל, גם כשנאמרת בפירוש והרי תמיד ימצא איזה שהיא קרן אור בילדם החביב, וכבר נתפסים לזה, ואינם יודעים ומשערים הורים אלו, שהם הקריבו את ילדיהם לטובת חשיבותם העצמית שלהם.

הדברים שעוררתי אינם מכוונים לתלמידים צעירי הצאן הרי לתלמידים לא כאן הבמה להוכיחם, כי תלמידים צריכים להיות שקועים בלימוד ולהנזר מקריאת עיתון ויהא החרדי ביותר, ומ"מ לא יותר מהחדשות ואין להם מה לחפש במאמרים, שהרי למענם במקום לימודם יכולים לקלות מאמרים מכלי ראשון מרבותיהם הממונים על כך ושאומנתם בכך ומותאמים לדרגתם ובכגון דא שמיעה עדיפה מראיה בדרך זו, אבל אברכים יקרים אליכם אישים אקרא וקולי בני תורה, מאחר שהשלכתם מאחורי גווכם את הדאגה לפרנסה ולרחבות וכו' ויחדתם עצמם ללימוד התורה ללמוד ולעלות, הרי עליהם ליקר את הדבר פי כמה וכמה, והרי ידוע שכל בן אדם מרבה במחיר עבור המוצר הרי המוצר יקר לו יותר ויותר, ואתם שהרביתם במחיר אנא תיקרו את הערך של בן תורה ולימוד התורה ותנצלו אותו במלואו.

מטבעו של תלמיד החל מגיל הרך כשיש לו ויכוח עם רבו אע"פ שמודה הדין עם רבו מ"מ נשאר לו משקע בלב והרהורי ספק שהפעם הדין היה עמו, ומתחושה זו קשה להשתחרר, אבל מ"מ אינו מיישם חשש זה למעשה והוא ממשיך ללמוד בהנחה כמו שהנחו הרב, דבר זה מלוה אותו כל ימי שבתו בישיבה, אולם לאחר שעבר מישיבה לכולל חל שינוי במחשבתו ומקבל בטחון עצמי בהנחה שגדולה נתינת טבעת שמעתה הרי הוא כבר ברשות עצמו ועליו לעמוד על דעתו, וכמובן שדבר זה הוא בעוכריו שבמקום שימשיך להתעלות ע"י שיהיה לו רב וישתדל לעמוד על דעת רבו ועי"ז דעתו שלו תשתפר, הרי עקשנות זו מפריעה לו לעמול וליגע עצמו לשפר הגיון מחשבתו.

בשיחה עם תלמידים אמרתי להם כו"כ פעמים, וכי הדבר מוכרח שהרב אינו טועה? בודאי שלא, גם הרב טועה לפעמים ואף יתכן שלפעמים שהדין הפעם עם התלמידים, אבל היות ורובא דרובא הדין עם הרב כדאי לך לקבל דעתו אע"פ שיתכן שזו מהפעמים שהדין עמך, מ"מ לתועלתך עליך לקבל זאת ותרויח רובא דרובא אף במקום הפסד על מיעוטא דמיעוטא, ועילת העילות לסירוב האברכים להמשיך בלימוד אצל רב הרי"ז הכבוד העצמי שאין מוכן לוותר עליו אע"פ שבחשבון פשוט הוא מפסיד בזה עליתו בלימוד. וכן כשיש שיעור בסביבותיו הרי מהדין שהיה צריך לרוץ לביהמ"ד שהרי עתה אין לו כבר שיעורים קבועים שהרי אין ספק שלתועלת שעה זו תעלה על התועלת של הלימוד העצמי, מ"מ הרבה מתנזרים מזה, ואומרים וכי מה יושיענו זה, מציע אני לכל אלו שיפשפשו בעצמם האם לא הכבוד העצמי הוא המנחה אותם בזה, ולאו דוקא בשיעור הדברים אמורים, שהרי כמו"כ יש לכל אברך לנצל את הת"ח שבסביבותיהם, ומהדין שישתדלו להרצות רוב חידושיהם וספקותיהם וחדו"ת בפניהם אולי יסתרו ואולי יוסיפו, והרי אף עם חברים אם יבוררו ביניהם במו"מ תהיה התועלת מרובה ומכ"ש עם ת"ח מוכרים, ואיה האברך שנגש לת"ח ושואלו מה חידוש היום בבית מדרשו של מר? ואף כאן הסיבה היא שאינו מוכן לוותר על עצמיותו ועל כבוד העצמי שבו, ואף כאשר יפתח במו"מ עם ת"ח, לא בא לשמוע אלא בא להשמיע ויתנצח ויעמד על דעתו וישתדל לשכנע ולא ינסה לקבל הבקורת כדי לשפר מחשבתו.

שמעתי שמרן הגרי"ז זצ"ל שנשאל למה אינו מקרב את הצורבים שרוצים להרצות לפניו חידושיהם, ואמר הרי אין באים לשמוע הם באים להשמיע, ולזה אין עתותי פנויים לכך, וע"ד שאמר הגר"א למגיד מדובנא שראהו דוחה בקשתו של אחד הגאונים מגדולי החסידות להפגש עמו בטענה שאין לו פנאי, ובאותה שעה בא אליו יהודי פשוט עם משניות תחת חיקו וביקש מהגר"א שיסביר לו ביאור המשניות, הגר"א התיישב עמו כמחצית השעה והסביר לו בספ"י את הפי' הפשוט במשנה, ולשאלת המגיד מדובנא איך לבעה"ב פשוט יש לך פנאי ולגאון אין לך פנאי, השיב לו, בעה"ב זה בא ללמוד ומחובתי ללמוד וללמד, ועלי היה להתפנות אליו ללמדו, משא"כ גאון זה בא להשמיע ולא לשמוע ולזה אין לי פנאי.

התביעה היא לאברכים הללו, מאחר שאתם מוכנים להקריב הרבה עבור התעלות התורה, הקריבו את הדבר היקר לכם והוא את הבושה ואת הכבוד למען התורה, ואין ספק שתזכו לעלות ולהתעלות ולעלות מעלה מעלה.

ואף בת"ח מובהקים הדברים אמורים, שמעתי ששאל מרן הגרי"ז את הגר"ח על הרבה תלמידים שהיו למדנים ובעלי קו מחשבה ישר בלמדם בולוז'ין, ואילו עתה שנהיו רבנים בעיירות לא הצליחו בחדו"ת וחדו"ת שלהם לקויים בהבנה ובישרות, והשיב לו משל למה הדבר דומה לרצף שמרצף באבנים הרצפה, והרי כל האבנים ושוות וחלקות ומתאימות זל"ז ושכולה אין בהם, בד"א כשמשלמים לו והוא יודע שעבור אבן עקומה לא ישלמו לו בעדה, והיה אם ישלמו לו גם עבור אבנים עקומות תראה שאף אבן לא תהיה ישרה, וכמו"כ בנידון ששאלת כיון שהם במקומות שאין שם ת"ח שיבקרו אותם וכל מה שיוצא מפיהם הוא מקובל להמון העם, מעתה אף סברא ישרה לא יצא מפיהם, ולכן אף ת"ח מובהק אסור לו שיסתגר בד' אמותיו והרי הוא בכלל חרב על הבדים, שאף עליו להשתדל לרצות חידושיו בפני אחרים וממילא כשביקורת זו תהיה לנגד עיניו ממילא גם בעת לימודו ביקורת זו תנחה אותו בישרות, ולבד מזאת הרי אין ספק שאינו כליל המעלות ומושלם בכל אופני הלימוד בחריפות ובהבנה ובהיקף, ואין ספק שעדיין יש לכל אחד לקבל מחברו, ויהי רצון שהשי"ת יעזרנו שנוכל להשתחרר מכל הנגיעות והמאווים ולהקדיש כל האפשריות לעלות בתורה"ק.

[נחלי אפרסמון]

אמר פעם בישיבה שאם לא היה מצות ת"ת היה לומד כל הזמן משך חכמה.
היה מקפיד מאד לא לדבר דברים בטלים בבהמ"ד.

[ש. ספראי]

תמונות