שתיקה כהודאה

[עושה חדשות]

מישהו בא ואמר לי שהטהרות שלי נטמאו, בהמתי נפסלה להקרבה, או שאני חייב קרבן.
שתקתי ולא עניתי לו, אני חייב לו משהו?
אבל בגמ' (קידושין סו. להתוס' ודעימייהו) מבואר ש"שתיקה כהודאה",
ומעתה, טהרותי בחזקת טומאה וכו' כל זאת ע"פ הודאתי.

ואולי האי דינא הוא רק כאשר זה נאמר בב"ד,
אבל באמת אין לי חובה להגיב לכל מי שמספר עלי סיפורים באמצע היום ובאמצע הרחוב.

[בברכה המשולשת]

לכאורה, הדוגמאות שהביא כתר"ה נוגעות לגדרי איסורים, ולא שייכות לבירור בבית דין.

[עזריאל ברגר]

אבהיר את שאלת השואל:
ראובן בא לשמעון ואומר "נטמאו טהרותיך".
שמעון שתק.
למחרת בא שמעון ואכל מזה - ב"ד ילקוהו.
מדוע?!

מדוע אנו דנים את שתיקתו כהודאה?

[כדכד]

לא הבנתי מדוע ילקוהו על שאכל טהרות שנטמאו

[בברכה המשולשת]

אבהיר את שאלת השואל:
ראובן בא לשמעון ואומר "נטמאו טהרותיך".
שמעון שתק.
למחרת בא שמעון ואכל מזה - ב"ד ילקוהו.
מדוע?!

מדוע אנו דנים את שתיקתו כהודאה?

תודה רבה על ההבהרה (גם אני הבנתי כך את שאלת הרה"ג פותח האשכול שליט"א, ואני שמח שגם כתר"ה הבין כך את הדברים)
כוונת דבריי הייתה שמדובר באיסור והיתר, ועד אחד נאמן באיסורים.

[עזריאל ברגר]

לא הבנתי מדוע ילקוהו על שאכל טהרות שנטמאו

כמובן עסקינן בקדשים וכיו"ב.

[עזריאל ברגר]

אגדיר במילים "למדניות" את שאלת השואל:
מאי שנא מדיני ממונות שיכול לומר "משטה הייתי בך", "שלא להשביע את עצמי נתכוונתי" וכיו"ב?

ואולי באמת רק כששתק בדרך הודאה והסכמה אז נאמן העד?

[בברכה המשולשת]

אגדיר במילים "למדניות" את שאלת השואל:
מאי שנא מדיני ממונות שיכול לומר "משטה הייתי בך", "שלא להשביע את עצמי נתכוונתי" וכיו"ב?

ואולי באמת רק כששתק בדרך הודאה והסכמה אז נאמן העד?

מעין דברי רה"ג לגבי עד שיזימו את עצמם?

(ושוב, לענ"ד נראה שזה גופא החילוק בין ממונות לאיסורים. בשביל להוציא ממון צריך שזה יהיה בדרך שהתורה קבעה לכך, ואילו בשביל להגדיר איסור די בכך שיהודי אומר שזה חפצא של איסור, ומעין הסברא שברש"י לעד אחד נאמן באיסורים רק לאידך גיסא)

[עזריאל ברגר]

אגדיר במילים "למדניות" את שאלת השואל:
מאי שנא מדיני ממונות שיכול לומר "משטה הייתי בך", "שלא להשביע את עצמי נתכוונתי" וכיו"ב?

ואולי באמת רק כששתק בדרך הודאה והסכמה אז נאמן העד?

מעין דברי רה"ג לגבי עד שיזימו את עצמם?

(ושוב, לענ"ד נראה שזה גופא החילוק בין ממונות לאיסורים. בשביל להוציא ממון צריך שזה יהיה בדרך שהתורה קבעה לכך, ואילו בשביל להגדיר איסור די בכך שיהודי אומר שזה חפצא של איסור, ומעין הסברא שברש"י לעד אחד נאמן באיסורים רק לאידך גיסא)

את דברי רה"ג אינני מכיר.
אבל מדבריך נראה שאתה סובר שאם מישהו פוגש אותי ברחוב ואומר לי שמאכל פלוני שבביתי נאסר באכילה - אני חייב להכחיש אותו ואין לי את "זכות השתיקה" נגד קנטרן שכזה.
האם כך אתה סבור?

[עזריאל ברגר]

הרי אם אמרתי בעצמי דברים - יש לי אפשרות לבטלם ע"י אמתלא.
האם כאן יש דין דומה?

[בברכה המשולשת]

אגדיר במילים "למדניות" את שאלת השואל:
מאי שנא מדיני ממונות שיכול לומר "משטה הייתי בך", "שלא להשביע את עצמי נתכוונתי" וכיו"ב?

ואולי באמת רק כששתק בדרך הודאה והסכמה אז נאמן העד?

מעין דברי רה"ג לגבי עד שיזימו את עצמם?

(ושוב, לענ"ד נראה שזה גופא החילוק בין ממונות לאיסורים. בשביל להוציא ממון צריך שזה יהיה בדרך שהתורה קבעה לכך, ואילו בשביל להגדיר איסור די בכך שיהודי אומר שזה חפצא של איסור, ומעין הסברא שברש"י לעד אחד נאמן באיסורים רק לאידך גיסא)

את דברי רה"ג אינני מכיר.
אבל מדבריך נראה שאתה סובר שאם מישהו פוגש אותי ברחוב ואומר לי שמאכל פלוני שבביתי נאסר באכילה - אני חייב להכחיש אותו ואין לי את "זכות השתיקה" נגד קנטרן שכזה.
האם כך אתה סבור?

כן.

[כדכד]

הרי אם אמרתי בעצמי דברים - יש לי אפשרות לבטלם ע"י אמתלא.
האם כאן יש דין דומה?

לכאורה למה לא
שתיקה כהודאה אך לא עדיפה מהודאה

[כדכד]

בעיקר הדיון איני מבין מה יש כאןם לדון הלא הוא משנה ותלמוד ערוכים ריש פ"ג דכריתות

[עזריאל ברגר]

בעיקר הדיון איני מבין מה יש כאןם לדון הלא הוא משנה ותלמוד ערוכים ריש פ"ג דכריתות

השואל שאל אחרי לימוד המשנה והגמרא.
ושאלתו היא האם המשנה והגמרא מדברות דווקא במי ששתק "דרך מאמין לדבריו", או שאפילו אם שתק משום "בולם פיו בשעת מריבה" זה כבר נחשב שתיקה כהודאה.

[הפשטן]

ואולי האי דינא הוא רק כאשר זה נאמר בב"ד,
אבל באמת אין לי חובה להגיב לכל מי שמספר עלי סיפורים באמצע היום ובאמצע הרחוב.

אגב, ההשערה שלך מקבילה אל מה שקיים בערכאותיהם, שאצלם קיימת כידוע "זכות השתיקה", אבל היא קיימת דווקא במשטרה - שזכותו של הנחקר לשתוק שם כלפי החשדות המוטחים נגדו ע"י השוטרים החוקרים - ושתיקתו לא תוכל לשמש ראי' נגדו, אבל בבית המשפט - לא יכול הנאשם לשתוק כלפי שאלת השופטים "האם אתה מודה בעובדות המיוחסות לך" - ואם ישתוק אז שתיקתו עלולה לשמש ראי' נגדו.

[עזריאל ברגר]

ואולי האי דינא הוא רק כאשר זה נאמר בב"ד,
אבל באמת אין לי חובה להגיב לכל מי שמספר עלי סיפורים באמצע היום ובאמצע הרחוב.

אגב, ההשערה שלך מקבילה אל מה שקיים בערכאותיהם, שאצלם קיימת כידוע "זכות השתיקה", אבל היא קיימת דווקא במשטרה - שזכותו של הנחקר לשתוק שם כלפי החשדות המוטחים נגדו ע"י השוטרים החוקרים - ושתיקתו לא תוכל לשמש ראי' נגדו, אבל בבית המשפט - לא יכול הנאשם לשתוק כלפי שאלת השופטים "האם אתה מודה בעובדות המיוחסות לך" - ואם ישתוק אז שתיקתו עלולה לשמש ראי' נגדו.

הבאתי לעיל שכיו"ב הוא הדין גם ע"פ תורה, אבל לא בפני עדים ודיינים וכיו"ב אלא בשיחה שבין אדם לחבירו, שאם ראובן אומר לשמעון בפני עדים "אתה חייב לי מנה" ושתק שמעון, או אפילו אמר "הן" - יכול אח"כ לחזור בו מהודאתו ולומר "משטה הייתי בך" או "שלא להשביע את עצמי נתכוונתי". אבל אם אמר ראובן לעדים בפני שמעון "אתם עדי ששמעון חייב לי מנה" ושתק שמעון - כבר לא יכול לומר משטה הייתי בך וכיו"ב, כיוון שברור שהדיבור היה "בדרך הודאה" ולא בדרך שחוק והיתול.

[יתר10]

מישהו בא ואמר לי שהטהרות שלי נטמאו, בהמתי נפסלה להקרבה, או שאני חייב קרבן.
שתקתי ולא עניתי לו, אני חייב לו משהו?

כן, חייב. היינו דגלי קרא באו הודע שחייבים להכחיש דבריו של העד ואל"ה הוי שתיקה כהודאה

[כדכד]

בעיקר הדיון איני מבין מה יש כאןם לדון הלא הוא משנה ותלמוד ערוכים ריש פ"ג דכריתות

השואל שאל אחרי לימוד המשנה והגמרא.
ושאלתו היא האם המשנה והגמרא מדברות דווקא במי ששתק "דרך מאמין לדבריו", או שאפילו אם שתק משום "בולם פיו בשעת מריבה" זה כבר נחשב שתיקה כהודאה.

חילוק כזה צריך להיות כתוב ואפילו אם תמצא לומר שיש מקום לחדשו מסברה - אין הדברים מונחים בשאלתו.
אולי במה שכת"ר שאל אם יש מקום לאמתלא בשתיקה יש מקום לכלול אפשרות זו שהאמתלא היא משום בולם פיו בשעת מריבה

[ביליצר]

מישהו בא ואמר לי שהטהרות שלי נטמאו, בהמתי נפסלה להקרבה, או שאני חייב קרבן.
שתקתי ולא עניתי לו, אני חייב לו משהו?
אבל בגמ' (קידושין סו. להתוס' ודעימייהו) מבואר ש"שתיקה כהודאה",
ומעתה, טהרותי בחזקת טומאה וכו' כל זאת ע"פ הודאתי.

ואולי האי דינא הוא רק כאשר זה נאמר בב"ד,
אבל באמת אין לי חובה להגיב לכל מי שמספר עלי סיפורים באמצע היום ובאמצע הרחוב.

ש"מ מרן עוש"ח שכשיהודי מדבר אליך אתה עונה .

בכ"א ברור דהיכי דיש כאן שאלה של מלקות הרי צריך עדים והתראה -(ושוב הינך שותק?)
עכ"פ בכ"מ יש דרישה וחקירה ואומד הדברים והיכי דמי שתיקתו,בפנים זועפות ,שוחקות ,מזלזלות ,
מי היה זה שהודיע לו ,מעמדו וכו, אמתלאות המתקבלים על הדעת וכו,
כך התקיימו הדיונים עד שלקה הלא כן !

[כדכד]

בשאלה של מלקות צריך עדים והתראה על המעשה שהיה אם אכל זאת אולם אם להגדיר את המאכל כאסור ע"א נאמן באיסורין וה "ה ששתיקה כהודאה

[ההוא דאמר]

נציע את ביאור הדברים [שכבר עמדו בו החו"ר לעיל] לפי דרכינו: כאשר מגיע עד אחד ומעיד בבעלים שטהרותיו נטמאו, הרי זה מעשה עדות, שעד אחד נאמן באיסורים, אלא שיש זכות לבעלים להכחישו, וכל שלא הכחישוהו ממילא נאמן העד והטהרות אסורים. [ודנו בגדר נאמנות העד כה"ג התוס' בריש פרק האשה רבה ביבמות, עיי"ש].
ואין זה דומה לדיני ממונות שיכול לומר משטה אני בך, דשם מדובר חוץ לבי"ד ואין לזה שום שייכות לעדות, אולם כאן מדובר בעדות [של איסורין] וכפי שבבי"ד לא אומרים משטה הייתי בך.

[עושה חדשות]

נציע את ביאור הדברים [שכבר עמדו בו החו"ר לעיל] לפי דרכינו: כאשר מגיע עד אחד ומעיד בבעלים שטהרותיו נטמאו, הרי זה מעשה עדות, שעד אחד נאמן באיסורים, אלא שיש זכות לבעלים להכחישו, וכל שלא הכחישוהו ממילא נאמן העד והטהרות אסורים. [ודנו בגדר נאמנות העד כה"ג התוס' בריש פרק האשה רבה ביבמות, עיי"ש].
ואין זה דומה לדיני ממונות שיכול לומר משטה אני בך, דשם מדובר חוץ לבי"ד ואין לזה שום שייכות לעדות, אולם כאן מדובר בעדות [של איסורין] וכפי שבבי"ד לא אומרים משטה הייתי בך.

לא.

שי' ר"ת ודעימיה, וכך נפסק להלכה בשו"ע יו"ד, שבמקרה כזה אין נאמנות של עד אחד באיסורים, (או משום שזה נגד 'איתחזק' או משום שאינו נאמן 'לאסור'), ולפיכך אם יאמר לו הבעלים 'איני יודע', אין העד נאמן לאסור. לעומת זאת אם שתק שתיקתו כהודאה.

לכן שאלתי מהו בכלל ה'מחייב' לענות תשובה, וכי עומדים כאן בפני ב"ד, ומי שמך לספר לי מה היה וכו', ובפרט שאין לך שום נאמנות לולי שתיקתי-הודאתי. הרי המדובר הוא שעכשיו עומד כאן הבעלים וטוען שהכל שקר, או עכ"פ שאין לו מושג מה היה, (וממילא אין בסמכותו של העד לאסור), ואעפ"כ אנו ננקוט ששתיקתו של אתמול היא הודאה, כי "אם יהודי מדבר אליך אתה עונה".

בהמבו' בגמ' קידושין סו. לפי' הר"ן, אף ינאי המלך נפסל לכהונה משום שאי פעם הטיח בו עד-אחד דברים על פסלות אמו, וינאי או אמו לא השיבו להכחיש את העד. [אבל שי' הר"ן בסוג' שונה במקצת משי' ר"ת הנ"ל, ואליביה השתיקה פועלת כהודאה גם כשידוע לכולם שאין לשותק שום מושג בגופא דעבדא. ואכמ"ל].

דבר נוסף. זה נכון שמועילה 'אמתלא', וכדברי הרא"ש בגיטין "מה ששתק מעיקרא לא בשביל שהודה אלא מתיישב ומחשב בדבר לדעת אם הוא אומר אמת אם לאו הך שתיקה לאו כהודאה דמיא כיון שיש לתלות השתיקה דלא להודות שתק". אבל הא מיהא שאם יטען 'שתקתי משום שלא הרגשתי צורך לעדכן אותך מה אני חושב' זה כנראה לא מתקבל.

[ביליצר]

בשאלה של מלקות צריך עדים והתראה על המעשה שהיה אם אכל זאת אולם אם להגדיר את המאכל כאסור ע"א נאמן באיסורין וה "ה ששתיקה כהודאה

הכונה שגם אם ימצא סיבה לזה שלא ענה בשעה שבא העד [נניח שמוכר כאחד מלא חשיבות עצמית שיש סברא טובה לומר שאינו עונה לסתם אדם מן השוק שעוד בא לספר לו בדיות על חפציו ) ומחמת הספק יוקשה בעיני בי"ד לפרש באופן חד משמעי שתיקתו כהודאה הרי בכ"א יוסר הספק אם ישתוק גם בשעה שהתרו בו אנשים חברים חשובים ת"ח ".