למאן - מי המתרעם. אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר, מי כופהו לקבל שיתרעם, טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו. (רש"י מסכת בבא מציעא דף נב עמוד ב).
ומבואר ברש"י שמי שיש לו תרעומת על חבירו, על שאונה אותו במטבע פגומה (וכבר עבר השיעור שיכול להחזירה שהוא כדי שיראה לשולחני), אז 'יוציא דיבה על חבירו'.
וכבר נשאל בפירוש דברי רש"י אלו בעל ה'ערבי נחל' (בספרו שו"ת כד הקמח סי' ט"ו), והואיל והיה פשוט לו שיש בזה איסור לשון הרע, ואין בעל התרעומת רשאי לספרה לאחרים, לכן מפרש הוא שני פירושים. האחד, שהוצאת הדיבה המדוברת אינה אלא בלבו, והשני הוא 'דכל שמתרעם עליו לא ימלט משידבר איזה דיבה עליו באיזה פעם'.
שני הפירושים קשים. פשטות דיבה היא בדיבור לאחרים דוקא, ולא בלב. וגם לשון רש"י 'יוציא דיבה' משמע שכך יקרה, ולא רק בגדר 'לא ימלט', ובפרט דהא בחסיד עסקינן הכא.
גם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זללה"ה נוקט בפשיטות שאין בזה שום בעיה. בשו"ת שלמת חיים (סי' נ"ט) נשאל בדבר, והשיב 'פשיטא, במקום דמותר להתרעם אין בו משום לשון הרע'.
וכן הוא למעשה ממש. בשו"ת דרכי חושן (להגר"י סילמן שליט"א, שכירות פועלים סי' א') מביא את דברי רש"י, ומוכיח מכמה מקומות בדברי חז"ל שתרעומת פירושה הוא זכות דיבור. כלפי השאלה מפני מה אין בזה לשון הרע, מיישב הרב סילמן כי יש תועלת בדבר 'לגנות המעשים הרעים בפני הבריות', ומביא מהחפץ חיים (הל' לה"ר כלל י' ס"ד) דסגי בתועלת זו כדי להתיר את הסיפור. ואע"פ שהחפץ חיים מציב עוד כמה כללים בדבר, כותב שם שהחזון איש חולק על חלק מהפרטים, ע"ש, ונראה שם שעיקר מסקנתו להיתר.
ובזה יבואר מה שפעמים רבות מוצאים בש"ס שחכמים אמרו דברים על חבריהם, וכמו רבי שמעון בר רבי שהקפיד על רבי חייא שלא קם מפניו וסיפר זאת לפני רבי (קדושין ל"ג א'), וכבר נשאל בזה בחות יאיר (סי' קנ"ב) העתיקו החפץ חיים בסוף ספרו. ולפי הנ"ל כיון שהיתה לו תרעומת עליו אין בזה שום איסור של לשון הרע, והרבה עניינים ומאמרים יתפרשו על פי זה.
יש בזה גם תועלת אמיתית. היות ולמעשה העולם כן מספר דברים איש לרעהו, וכגון האשה מסיחה את לבה לפני בעלה, במקום להזדקק להיתרים דחוקים שלפעמים לא מחזיקים מים, עדיף לדעת שבמקום שיש תרעומת אין איסור לשון הרע, וכך תספר האשה לבעלה או האיש לחבירו אך ורק את הדברים שבהם הוא מתרעם על מי שעשה לו עוולה, שבזה אין איסור. באם לא משתמשים בהיתר זה, אז מה שקורה הוא שבסוף זה יוצא באיזהו אופן (עם היתר או בלי) ואז כבר מרכלים סתם על כל החבירות בדברי לשון הרע האסורים בודאי מן התורה. כאשר יודעים בודאי מה מותר, לא נכשלים במה שאסור.
(מקורות נוספים, התודה והברכה לתוכנת אוצר החכמה. בווי העמודים להגר"י זילברשטיין, סב עמ' פ', הביא את מחלוקת הכד הקמח ושלמת חיים. הג"ר יעקב יהושע זאקס - ספר הזכרון הצבי והצדק עמ' רכ"ז, פירש שתרעומת זו אינה סיפור דברים בעלמא אלא תביעה לפייסו. גם בשו"ת בני בנים חלק ב' סי' נ' הביא היתר זה ופירש שהתועלת היא להרחיק מעשה הפסד שאדם עושה לחבירו, והוסיף שרק למתרעם עצמו מותר לומר אבל השומעים אסור להם להעביר זה).
אסייג ואומר כי הדברים הם להלכה ולא למעשה, ומשתי סיבות. הראשונה, כי אולי יש לפרש אחרת את דברי רש"י, אם כדרכו של הכד הקמח ואם באופן אחר. ועוד מפני שזו דעת יחיד, ויל"ע אם לסמוך למעשה באיסור דאורייתא על היתר המתפרש מתוך דברי רש"י, כאשר לא מצאנו שהביאוהו הפוסקים מלבד השלמת חיים והדרכי חושן. אך זאת אעיר, כי מי שבכל זאת מעיק עליה איזה ענין, והיא מספרת לבעלה -מכח ההיתר שהוא משועבד לה או כל כיו"ב- יראה להדגיש לה לספר אך ורק על מי שהיא מתרעמת עליו, שאז קרוב הדבר שלדברי רש"י אין בזה איסור כלל, ולא להגרר בדרך של הואיל ואשתרי אשתרי להיות משתרש בחטא ולפתוח הלשון בדברי גנאי על אחרים, אשר אינם בכלל התרעומת, והסיפור בהם לא הותר כלל.