כתב הרמב"ם הל' איסורי ביאה (ד,ג), וז"ל: במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים בשטבלה בימי מקוה אחר הימים הספורים, אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה, הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת שנאמר ורחצו במים, בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבל.
וצ"ב בדברי הרמב"ם מאי מייתי מההיא קרא דילפינן מינה לדין טומאה לגבי טהרות דהטמאים בטומאתם בלא טבילה במים, לדין איסור וחיוב כרת דנדה לבעלה, והא שפיר מצינן לחלק בזה, דאף כי לגבי טהרות אינה נטהרת בלא טבילה במים, מ"מ ליכא כה"ג כרת דנדה, דשוב אינה בכלל אשה דוה, שהרי 'דוה' שני פירושים לה, או מלשון זיבת הדם מגופה, או מלשון מדוה וחולי שאין האשה רואה דם בלא שתחלה, ראשה ואיבריה כבדין עליה, ראה ריש פר' תזריע (יב,ב), רש"י, רמב"ן אב"ע וספורנו. ושני פירושים אלו לכאורה לא שייכי עם חלוף ימי נדותה, וכן עורר על דברי הרמב"ם בפי' נחל אשכול על האשכול.
ולעומת זאת, בגמ' בשבת סד,ב איתא: אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים, וברש"י שבת יג,ב ד"ה בנדת טומאתה מובאת דרשא זו מדברי התו"כ כמקור לזה שנדה אסורה לבעלה גם לאחר ימי נדתה עד שתטבל במים.
והנה פס' זה הוא בסוף פר' מצורע, ואף כי שם ג"כ מיירי בדיני טומאה, דפשוטו של מקרא מיירי התם לענין טומאת מקדש - ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (טו,לא-לג ורש"י שם), יתכן דיליף מהתם באם אינו ענין, שהרי לטומאה עצמה לא איצטריך, דזה יליף מבנין אב לכל הטמאים מדכתיב ורחצו במים, ולכך ילפינן מהתם לדין איסור לבעלה.
אבל לדברי הרמב"ם צ"ע דקרא ד'ורחצו במים' ודאי לא הוי ילפותא ואיצטריך לגופיה, ומנא לן למילף מינה לדין האיסור לבעלה וחיוב כרת כל שלא טבלה.