בפרשת כי תצא (כג, ט): בָּנִ֛ים אֲשֶׁר יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל ד'.
ופירש"י:
[ומקור הדברים בספרי כאן פיסקא רנב].ושאר האומות מותרין מיד. הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו.
והנה יש לדון בכלל זה שלמדנו כאן ש'גדול המחטיאו יותר מן ההורגו' הינו כלל הלכתי או רק רעיון בדברי אגדה.
ולכאורה מצינו דין זה בדברי השו"ע (או"ח סי' שו סעיף יד): מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה. [וראה להלן שהבאנו מדברי הט"ז, ועי' עוד בשו"ת אבני נזר יו"ד סי' שמב אות ט].
והנה בביאור מהר"י פערלא על סה"מ לרס"ג (עשה כח) האריך להוכיח שאין הלכה ככלל זה, ונביא עיקרי ראיותיו.
(א) אם אמנם הדברים כפשוטן, במאי דקיי"ל כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז גילוי עריות שפיכות דמים שיהרג ואל יעבור. ואמאי לא חשיב נמי עבירת לאו דלפני עור. שהרי לפי זה אם הכשיל את חבירו בעבירת איסור דאורייתא חמור יותר מהורגו ודינו כשפיכות דמים דיהרג ואל יעבור.
ויעוי' באריכות דבריו לשלול שלא לומר שדוקא במחטיא ממש הוא דאמרינן דקשה יותר מההורגו. אבל אזהרת לפני עור אינה אלא במזמין מכשול לפני חבירו שאפשר שיכשל בו ויחטא. כגון מושיט כוס יין לנזיר או אבר מן החי לבני נח.
(ב) מסוגיא דגיטין (מז, א) דאמרינן, ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר"א א"ל פירקן. א"ל תנן המוכר עצמו ואת בניו לעכו"ם אין פודין אותו אבל פודין את הבנים משום קילקולא (ופירש"י שלא יטמעו בין העכו"ם וילמדו ממעשיהם), וכ"ש הכא דאיכא קטלא וכו', והשתא מאי כ"ש הוא הרי החטא קשה יותר מהריגה. וכבר ציין שם שזו קושיית החת"ס שם.
(ג) מסוגיא דסנהדרין (עג, א) דאמרינן, ת"ר מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ופרכינן והא להכי הוא דאתא ,הא מיבעיא ליה לכדתניא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו' שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומשני איה"נ ואלא ניתן להצילו בנפשו מנ"ל אתיא בק"ו וכו', ואם נימא דההיא דהמחטיא את האדם קשה לו מן ההורגו סברא אלימתא היא לדינא אם כן מאי פריך הא מיבעי ליה לכדתניא וכו'. הרי היינו הך דכמו שהרואה את חבירו טובע בנהר חייב להצילו. הכי נמי כשרואה חבירו רודף אחר הנרדף להורגו ולעבור על אזהרת לא תרצח יש לו להצילו בנפשו. דהיינו שחייב להצילו מן העבירה בנפשו, דהא החטא קשה לו מהריגתו, ומאי שנא מצילו מליטבע בנהר ממצילו מן העבירה. ובפרט עבירה חמורה כשפיכת דמים. ואף שלא יכול להצילו מן העבירה אלא בהריגתו, מכל מקום הרי הריגה זו טובה היא אצלו שהרי העבירה קשה ממנה.
וביותר יש לתמוה שאם אכן אמת הוא שהחטא קשה לו מהריגתו, אם כן אמאי תנן התם דהרודף אחר בהמה והמחלל את השבת והעובד עכו"ם אין מצילין אותן בנפשן. והרי עבירות חמורות אלו. שהן היותר חמורות שבתורה. קשין לו ממיתתו. ואם להציל חבירו ממיתה חייבו הכתוב. כ"ש להצילו מלעבור עבירות היותר חמורות אלו. ולא שייך כאן אין עונשין מה"ד דאין זה עונש אלא הצלה.