ידועים הם שי' הר"י הלוי המובא ברש"י סנהדרין פ"ז (ד"ה הלכתה) שזבה צריכה מים חיים כמו זב ע"ש, והב"ח (יו"ד סי' ר"א) כתב דהכונה הוא מדרבנן, אך הפוסקים חולקים ע"ד הר"י הלוי ולא קיי"ל כותי' ע"ש.
וכידוע יש בזה אריכות בדברי האחרונים והפוסקים.
אך כעת ראיתי דבר חידוש בדברי הרמב"ן עה"ת (ויקרא פרק טו י"א)
ולא הזכיר הכתוב טבילה באשה, וכו'........
ועל דרך הפשט, שתהיה צריכה רחיצה במים חיים כזב: אבל רבותינו הקלו בטהרת הזבה שתטהר כדרך שאר הנטהרים מטומאתם במי מקוה (תוספתא מגילה פ"א הי"א). והטעם להם, מפני שלא היה צריך להזכיר כלל "ואחר תטהר", שבכלל האיש היא, שלא בא הכתוב אלא להזכיר החלוק שבין הזכר לנקבה שיהיה זובה בדם ולחלק בין עת נדתה ובין בלא עתה, ולפיכך סברו שבא הכתוב לרבות לה טהרה, לומר "ואחר תטהר" כנטהרים בתורה גם בלא מים חיים עכ"ל.
הרי דהרמב"ן סובר דמדאורייתא צריכה הזבה למים חיים דוקא, אך רבותינו הקילו בזה.
מה הביאור בזה ?
והיאך יכולים רבותינו להקל במה שהתורה החמירה ?