עושה חדשות כתב:ז"ל תש' הרשב"א (ג,ריד) "לא ידעתי להם מקום שיסמכו בו שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו שהרי עקרו כך וכל שעקרו כך אינו בטל במיעוטו כענין ארבעה מיני מדינה וכ"ש באיסור יין נסך".
לכאו' יש כאן כלל חדש; כל עניני "נותן טעם" וטעם כעיקר, זה רק בנפילה אקראית של איסור לתוך היתר, אבל אם זה חלק מה"מתכון" של המאכל, כל שעיקרו כך אינו בטל במיעוטו.
דברי הרשב"א הובאו בב"י סי' קלד, ובשאר פוסקים, ואמנם הנוב"י כבר העיר שאף לפי הרשב"א אין כאן אלא איסור דרבנן. ומ"מ זה לא כ"כ ממעט את גודל הפליאה, שהלכה חדשה נשנית כאן, ובכל אריכות דברי הסוגיות והפוס' בהל' תערובות לא הדגישו ענין זה כלל.
מי חכם ויבאר לי אלה.
ביאור הענין, בע״ז לה. שמואל פירש טעם איסור גבינת גוים מפני שמעמידים בעור קיבת נבילה. והקשה הר״י מיגש מדתנן בחולין קטז. שהמעמיד בעור הקיבה של כשירה אוסר בנ״ט, וא״כ גם כאן יהיה תלוי בנ״ט ויהיה מותר בטעימת קפילא. עוד הקשה למה אסר משום נבילה ולא משום כשירה.
בראשונים נאמרו כמה תירוצים. הר״י מיגש והנמשכים אחריו חידשו מזה איסור מעמיד ושאינו בטל ושהוא דוקא בדבר שאסור קודם העירוב.
הר״א אב״ד ורז״ה חידשו מזה דבדברים של גוים אין האיסור מתבטל כלל, והיינו טעמא של כמה מאכלי גוים שנאסרו בפ׳ שני של ע״ז, והוא גזירה כדי להתרחק מהגוים. ובכשירה לא חששו מספק, דבב״ח צונן בצונן אסור מדרבנן שספיקו לקולא.
ור״ת ותוס׳ סברו דאורחא דמילתא נקט שעור הקיבה של גוי הוי דנבילה, ויסברו דאה״נ דקפילא מהני.
הרשב״א נמשך אחרי שיטת הר״א אב״ד הזה בכמה מקומות. וזה כוונת הדברים גם בתשובה זו, רק שמפרש שכל האיסור הזה הוא דוקא במה שניתן בכוונה, אבל אם נפל לשם בטעות גם בשל גוים יכול להתבטל.
עי׳ תה״ב בית ג׳ שער ו׳ שהזכיר את זה ב׳ פעמים. ורמב״ן ע״ז לה. ד״ה הא דאמר שמואל מפני שמעמידין.