עזריאל ברגר כתב:ניקח מקרה שונה, אבל זהה בשיקול הדעת ההלכתי:
בשר קודש שנטמא בספק - אם הוא טהור האוכלו מקיים מ"ע דאכילת בשר קודש, ואפילו נזהר ממצוות ל"ת של "ולא תותירו ממנו עד בוקר", ואם הוא טמא האוכלו לוקה (ואין בו כרת).
וקיי"ל שכל תרומה וקדשים שנטמאו בספק - לא אוכלין ולא שורפין!
ואוי"ל יתרה מזו:
אם הוא טמא - השורפו מקיים מ"ע, ואם הוא טהור - אין אפילו לאו בשריפתו, ולא ברור מהו גדר איסור שריפת קדשים טהורים.
ואעפ"כ קיי"ל שלא שורפין!
נהר שלום כתב:זכור לי מי שאמר שבלא תעשה לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן
אתי שפיר כתב:הדבר מפורש בפרי מגדים הל' פסח סי' תנ"ד סעיף ג' א"א ד', לענין חלוטה בזמה"ז דאסרוהו הגאונים מטעם דהאידנא לית מאן דידע למיחלט, וז"ל, והאידנא דאסרו חליטה דאין אנו בקיאין, אם אין לו מצה כי אם כזו, מהו, וכו' כאן גזירה שמא אין בקי ויש בו חשש חימוץ דין תורה, שב ואל תעשה עדיף וכו' עיי"ש
הוה אמינא כתב:חמץ בער"פ בלאו?
לכאו' הלאו הוא רק מהלילה. וביום יש רק עשה דאך ביום הראשון תשביתו. ואין עשה דוחה עשה.
וגם אם יש לאו, אין עשה דוחה ל"ת ועשה.
לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).
לענין כתב:הרבנים הנכבדים שמעלי פליגי במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון. אשריכם.
לענין כתב:פסחים כ"ח ב'.
לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).
לענין כתב:רמב"ם ידוע בפירוש המשניות בפרק שני דנדרים, שבאיסורי חפצא לא אומרים עדל"ת - כי זה כאילו אין כאן את החפצא של הדבר.
הרמב"ם מדבר על אכילת מצה ממה שאסור באיסור נדר, והוא הדין להכא.
וידוע מה שהאריך השאגת אריה בדבר מצת טבל.
וע"ע תו' סוכה ל' א' (מהב"ע במצת טבל), וקדושין מ"ב א' (בדבר מצה שאסורה באיסור חדש).
אליהו בן עמרם כתב:הנושא הוא כללי (בדבר שיש בו שני ספיקות מתנגדים), כפי שיבואר להלן, והמקרה הנדון הוא רק לדוגמא.
מי שיש בידו בליל הסדר לחם שהוא ספק מצה ספק חמץ (שאין בו כרת), ואין לו שום אפשרות למצוא מצה כשרה אחרת, מה יעשה? יאכל או לא?
מצד אחד יש לו חיוב לקיים מצות "עשה" ומצד שני אסור לו לאכול חמץ.
לכאורה: "שב ואל תעשה" עדיף.
אך אולי אמרינן בזה: עשה דוחה לא תעשה.
מצד אחד - אין זה נוגע לדין זה, כיון שעל הצד שיש בידו מצה ומחוייב לאכלה, אז אין בידו חמץ, ועל הצד שיש בידו חמץ ואסור לאכלו, אז אין בידו מצה, וא"כ אין כאן "מפגש" בין חיוב ה"עשה" לאיסור ה"לא תעשה", ולכן אין כאן מקום לדין "עשה דוחה ל"ת".
מצד שני - יש לפניו 2 ספיקות מדאורייתא (ספק "עשה" וספק "ל"ת"), שיש עליו "דין" ו"חיוב" להחמיר בהן. וא"כ שני חיובים אלה "נפגשים" זה עם זה ו"מתנגדים" זה לזה, כ"עשה" נגד "לא תעשה".
בייחוד אם נבאר כביאורי האחרונים בספק דאורייתא לחומרא (מדאורייתא), שיש דין וודאי להחמיר בספיקות, ודין זה כלול במסגרת ציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם.
(אני זוכר את דברי בעל ה"ברוך טעם" האומר, שאם לא ירוויח קיום "וודאי" של מצוות "עשה", אין דחיה ל"לא תעשה", אך נראה לענ"ד, שדבריו יובנו רק לפי הצד שאין דין ו"חיוב" וודאי להחמיר בספיקות, שכלול בציווי ה"עשה" וה"לא תעשה" עצמם, ואילו החקירה לעייל היא לפי הסוברים אחרת)
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 120 אורחים