דברי חלקות ופיתוי

[עושה חדשות]

רמב"ם הל' דעות -
אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי
ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב
אלא תוכו כברו
והענין שבלב הוא הדבר שבפה
ואסור לגנוב דעת הבריות

התעוררתי לחשוב עד היכן בא ענין של דברי חלקות ופיתוי, כי מצוי היום שלומדים במיוחד את המקצוע הזה של 'איך לעשות רושם', איך לרכוש ידידים והשפעה, איך לשדר אמינות ואחריות וכו'. והנה זה דבר טבעי שאדם נפגש עם מישהו אחר לצורך עסק משותף או שידוך, אז הוא מגלה כלפי חוץ את הצדדים החיוביים שלו ומסתיר את השלילי, ולא שמענו שיש בכך פסול. אבל לעומת זה ברגע שהוא עושה שימוש ב'טריקים' שהוא למד בקורס או קרא בספר, הרי אם העומד כנגדו היה יודע שהרושם הרציני שהוא עושה אינו מלמד על כוונות רציניות ואחריות ומסירות, אלא ס"ה 'טריק' בעלמא, ודאי לא היה מתרשם מהחיצוניות הזאת, וא"כ נשמע יותר שזה נכלל בדברי חלקות ופיתוי.

מה דעתכם?

[יאיר]

הכלל שהרמב"ם נקט ברור מאוד

"אחד בפה ואחד בלב" - אסור

אחרת, מותר

[הוגה ומעיין]

הלום ראיתי בספר המצוות לרס"ג הנדפס מקרוב, שכתב בפרק א ש"חילול השם" הוא "הצביעות בחסידות ובתפילה כדי שלא תהיה פגומה".

ר"ח סבתו הבין שהכוונה למי שבלבו כלל לא אוחז מעבודת ה' והוא עובד רק מן השפה ולחוץ, כדעת רשב"ח.

אך י"ל שהמשמעות המדויקת של המונח "אלריא" שבמקור - הוא בדיוק המדובר כאן, וכמבואר במילון איילון-שנער: رِيَاء - בִּקֵּשׁ לְהַרְשִׁים אֶת הַבְּרִיּוֹת (בקיום המצוות).

[יואל שילה]

וכי מי שמתעניין ביום ההולדת ובנכדים של האחר כדי לרכוש את אהדתו - למרות שמצד האמת זה לא מעניין אותו מילימטר - הוא אחד בפה ואחד בלב?
וכי מי שאומר לשני שהמאמר שלו מושקע - למרות שלא מצא חן בעיניו ביותר - הוא אחד בפה ואחד בלב?
וכי מי שדוקר כל הזמן את הזולת באומרו להם את האמת בפרצוף - הוא התכלית הנרצית, ואם הוא ימנע מלומר להם מה שחושב עליהם - הוא אחד בפה ואחד בלב?

לכאורה אחד בפה ואחד בלב הוא כדאיתא בגמ' שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
מצוי ביותר שאדם עושה רושם צדיקי וכלל לא אוחז שם, ובפרט עם מדבר כבדרך אגב על ההשקעה שהשקיע ברכישת האתרוג.
אמש דיברתי קשות עם אחד המכונה 'רב' שטען בתוקף שאסור להתערב לגבאי בית כנסת בהכרעותיו כי זה פוגע בו, והוכחתיו שכשאני הייתי ממונה על נושא ציבורי הוא התערב לי באופן מחפיר, וגרם לי נזק אדיר, וכמובן מאחורי גבי, אך בפנים שוחקות.

[דרומי]

היא המחלוקת בין ב"ש וב"ה:

כלה נאה וחסודה

או

כלה כמות שהיא

[איש_ספר]

בדרשת מהרי"ל לשבת תשובה יש חידוש גדול בענין זה:

ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות עשרת ימי תשובה

[טז] וכן יזהר כל אדם בחנופה שלא להחניף לחבירו לומר אדם יפה אתה במעשים ובלימוד ובתואר וכה"ג, הלא עבירה גדולה היא.

[יואל שילה]

אם זו עבירה - הרי שכמעט כולם עוברים עליה
ומי שלא עובר עליה נחשב כיצור לא חברתי
הדוגמאות של ארחות צדיקים לחנופה האסורה הם של חיזוק דברים שליליים, אך כותב שיחניף אדם לאשתו מפני שלום ביתו ולבעל חובו שלא ילחצנו.

[עושה חדשות]

ברמב"ם זה נראה כמו כמה הלכות, אף שיסודם אחד
א] להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי ב] להיות א' בפה א' בלב ג] לגנוב דעת הבריות
כשאדם הולך לקורס וכד' ללמוד שיטות איך לעשות רושם מוטעה, הוא עלול להיכשל בעתיד בהלכות ב-ג הנ"ל, (אף שלפעמים קשה לקבוע מה הגבול). לעומת זאת, בהלכה א' הוא בודאי נכשל. לענ"ד. לכן שאלתי.

[יוֹסֵפֶר]

בענין זה הוקשה לי:
מחד איתא בפסחים קיג:

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן המדבר א' בפה ואחד בלב

ומאידך על כלב נאמר ביהושע (יד, ז)

בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אתי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אותו דבר כאשר עם לבבי.

ורש"י מביא את דרשת חז"ל (במדב"ר טז, יט):

כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי, שהמרגלים היו בעצה אחת וירא כלב לומר להם שלא יאמר כמותם וכשבא הכחישם, וזהו שנאמר שם עקב היתה רוח אחרת עמו שהיה אומר להם אחד בפה ואחד בלב.

רואים שאדרבה הכתוב משבח ואומר 'ועבדי כלב' על שהיה לו 'רוח אחרת' זו שנהג עם המרגלים באחד בפה ואחד בלב.

ואפשר שמשמע כאן שדייקא כשבלב רע ובפה טוב זה אסור, אך בהיפוך שפיר דמי ויל"ע.

[דרומי]

ראה כס"מ ולח"מ על אתר שמקשים על הרמב"ם.

וראה בשועה"ר הל' אונאה (בחלק חושן משפט) שמאריך קצת בדינים אלו.

[איש_ספר]

עי' בארחות צדיקים שער החנופה שמותר להחניף לבעל חובו כדי שלא ידחוק בו!

[עובדיה חן]

עי' בארחות צדיקים שער החנופה שמותר להחניף לבעל חובו כדי שלא ידחוק בו!

וז"ל האורחות צדיקים
וכן לבעל-חובו - שלא ילחצנו; לרבו - שילמדנו תורה. ומצווה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו לקבל תוכחתו לקיים המצוות, וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו שישמע לו לקיים המצווה, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו, אלא בחניפות יקבל תוכחתו, מצווה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל, כי יש אדם שאינו מקבל תוכחה בגערה, אלא בנחת, שנאמר: "דברי חכמים בנחת נשמעים" (קהלת ט, יז). ויש שצריך גערה, שנאמר: "תחת גערה במבין" (משלי יז, י); ויש במלקות, שנאמר: "ומהלומות לגו כסילים" (שם יט, כט); ויש אפילו בהכאות לא יועיל, שנאמר: "מהכות כסיל מאה" (שם יז, י). אם כן, מה נעשה לו? אין לו תקנה אלא תגרשהו.

[סגי נהור]

עוד בנושא זה מס' פלא יועץ:

גודל רעתה של החנופה מפורש בדברי חז''ל בכמה מקומות, ואמנם צריך לבאר מהי חנופה, כי יש דברים שאינם חנופה ויש חסרי מדע שחושבים שהם חנופה, כגון המכבד איש עשיר חושבים אותו למחניף, ואין בפיהו נכונה, כי ראוי והגון לכבד את העשירים, שכן מצינו ברבינו הקדוש שהיה מכבד את העשירים ורבי עקיבא גם כן היה מכבד עשירים. והטעם, שמאחר שהקב"ה חפץ ביקרו והשפיע עליו ממרום שפע ברכה, גם אנחנו חייבים בכבודו, ובפרט אם קבל ממנו טובה והנאה ודאי שחייב לחלוק לו כבוד. ועוד, שהמרבה נכסים מן הסתם מרבה לעשות מצוות ומעשים טובים יותר מאחרים, וראוי לחוש קצת על כבודו אף אם עשה שלא כהוגן ויצא קצת מן השורה, ואין לזלזל כל כך בכבודו.

אבל ענין החנופה הרעה הוא בשני אופנים, הראשון קשה והשני יותר קשה ממנו. האופן הראשון, שמראה פנים וחיבה יתירה לחבירו ובאמת אין פיו ולבו שוים, אלא בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, או אפילו אם אינו אויב לו ולא מבקש רעתו, כל שמראה אהבה רבה וכבוד גדול יותר מן האמת אשר בלבבו, נכשל בעון חנופה. אמנם התירו חז''ל לאדם להחניף לאשתו משום שלום בית, ולהחניף לרבו כדי שילמדנו תורה, וגם מחניפים לרשעים מפני דרכי שלום. ברם האופן השני הוא רע ומר...