קדושת לשון הקודש שהיא כתורה

[שייף נפיק]

בענין קדושת לשון הקודש.
מדרש תנחומא חוקת סימן ו
''אמרו המצרים כלום מלך עלינו עבד זה אלא בחכמתו, מה עשו לו הביאו לו שבעים פתקין כתבו עליהן שבעים לשון והיו משליכין לפניו וקרא כל א' וא' בלשונו, ולא עוד אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא היו יודעים ולא היה בהן כח לשמוע שנא' (תהלים פא) עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע". הרי שלשון הקודש יש בה קדושה עד שהמצרים לא היו יכולים ללמדה.
וראה בספרי עקב פיסקא מ"ו, שנלמד מקרא 'ודברת בם' התחיל לדבר, אביו מלמדו לשון הקודש. ולכאורה הוא מדין הת''ת שעל ידי שידע לשון הקודש יוכל ללמוד תורה, ואולי יותר שהיא עצמה קדושה. וכמו שראינו שהמצרים לא היו יכולים לשמעה כי מי שאינו ישראל לא שייך לתורה כמ''ש ומשפטים בל ידעום. ועיין.
ובזוהר הקדוש שאסור ללמד לגוי אותיות א' ב' וזה בכלל לימוד תורה לגוי.

[ביליצר]

עיין רמב"ן בפרשת ויגש ד"ה כי פי המדבר אליכם = לשון הקודש אפשר דהוי לשון כנען

[לעמל יולד]

אכן הרמב"ן כתב כן בפרשת ויגש, ואכן מדבריו משמע דלא כמדרש שהביא פותח האשכול (וכעין מדרשו בתנחומא איתא במד"ר קהלת ז מ"א).

אבל לדעתי יש מן הענין לציין שדעת הרמב"ן הוא כמבואר בכוזרי מאמר ב' ס"ח ע"ש (ע"ע אבן עזרא בראשית ל ל"ז, וע"ע רמבן שמות ל כ"ג), היינו שלשון הארמי ולשון קודש קרובים הם וכמשפחה אחד דמיא.
(ומכאן קצת קשה מה שכתב הרמב"ן בראשית י"א כ"ח, שאברהם ותרח רצו להתרחק מחרן וכשדים למקום שאינם מבינים לשונם לשון ארמית, ויש לישב ואכ"מ).

ויש לזה נפק"מ להלכה, עי' רמ"א אבה"ע קכ"ו ס"א, דאף אם נאמר שגט שנכתב מקצתו בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול, לשון ארמי ולשון קודש שאני דדומיא דלשון אחד הם ע"ש (ע"ע תשובת רמ"א קכ"ו מה שכתב בזה, וע"ע דברי הט"ז בשו"ע שם).



ולעצם מעלת קדושת הלשון, עי' ברמב"ן שמות ל י"ג וז"ל:

וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש" שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו.
והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל אלהים צבאות ושדי ויו"ד ה"א והשם הגדול המיוחד ובו ברא עולמו (ב"ר יח ו) וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו אבל הוא בדין כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י) כי הוא שם אשה המזומנת למשכב ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו ופירושו יקח אשה לפילגש.
והנה אין צורך לטעם הזה כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת וכו'.

הנה דעת הרמב"ן שלשון הקדש קודש קדשים הוא, ויד משמעות בדבריו שהוא בכלל קדושת התורה.
ובספרי (עקב מו) כתוב שכשהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה ומדבר עמו בלשון הקודש (ע"ש חומרת העניין, והשוה שם לימוד התורה ודיבור בלשון הקודש).

אבל אין לטעות שלעצם המילים מידי דברי בו חלה בהם קדושה, כי עי' ברמב"ם הלכות ק"ש ג ה, שמותר לדבר בלשון הקודש דברי חול בבית הכסא.



ולהרחיב תורה ולהאדירה בעניין זה עי' בשל"ה בית אהרן ובית חכמה, ומה שכתב במסכת שבת ובמסכת פסחים (מצה שמורה), שהאריך במעלת לשון הקודש.
וכן יש מאמר מופלא לרמח"ל במעלת לשון הקודש.

[קו ירוק]

לשון הקודש איננה כתורה
זה שאב מלמד את בנו זה מכשירי מצוה
כמו שמלמדו צרת האותיות שאינה תורה עצמה.

[לעמל יולד]

לשון הקודש איננה כתורה
זה שאב מלמד את בנו זה מכשירי מצוה
כמו שמלמדו צרת האותיות שאינה תורה עצמה.

אכן לא התכוונתי לומר שדיבור לשון הקודש הוא כלימוד תורה, אלא הבאתי את חשיבותה מהספרי, שהשווה מי שאינו מדבר (או מלמד, תלוי בגרסא) בנו לשון הקודש דומה למי שאינו מלמדו תורה. ואם מדברי משתמע שיש מעלת לימוד התורה על ידי דיבור בלשון הקודש, טעות הוא והנני מתנצל.

וגם מדברי הרמב"ן למדנו שקדושת הלשון מכלל קדושת התורה בא, אף אותיותיה וכו' נכללו בקדושתה. אבל לא כתב שמידי דברי בו דברי חול יקיים מצות לימוד התורה.
(כמדומני שיש משל נאה בהקדמה לצל"ח למסכת ברכות, ואגב אורחא קמ"ל שיש לעצם לימוד האותיות מצות לימוד תורה, ואולי הדעת מטעה אותי).

הנה מצוה איכא בלימוד לשון הקודש כהנ"ל, וע"ע פירוש המשניות לרמבם "והוי זהיר במצוה קלה" (וכנראה דדעת הרמב"ם בלימוד השפה דייקא, ויתכן שכמה מעלות בקדושה הם, ואם כי שנכנס לכלל קדושה בכללותה, עדיין מותר לדבר בו בבית הכסא, ולא עיינתי כל צרכי בזה).

ולגבי מצוה בדיבור לשון הקודש, עי' תוס' שבת קט"ז: ד"ה כ"ש, וברמ"א או"ח ש"ז ט"ז, ומבג"א שם. וע' בביאור הגר"א יו"ד רמ"ה י.

ומבואר בשל"ה הנ"ל שכתב שמעלתה כמעלת ארץ ישראל ע"ש.

[קו ירוק]

יש נ"מ לחלק מהפוסקים שמותר לקרא בשבת ספרי חכמה הכתובים לשון הקודש, משא"כ הכתובים בלע"ז.

[לעמל יולד]

אבל לדעתי יש מן הענין לציין שדעת הרמב"ן הוא כמבואר בכוזרי מאמר ב' ס"ח ע"ש (ע"ע אבן עזרא בראשית ל ל"ז, וע"ע רמבן שמות ל כ"ג), היינו שלשון הארמי ולשון קודש קרובים הם וכמשפחה אחד דמיא.

ברוב טובו וחסדו האיר ה' עיני שטעיתי בזה, אם כי דעת האבן עזרא כדעת הכוזרי, אין דעת הרמב"ן כן, כי לדעתו לשה"ק הוא לשון ארץ כנען, ואין לו חבר ללשונות אחרים.

ולכן כתב בבראשית י"א כ"ח הנ"ל, שיושבי כנען דוברי לשון הקודש לא יכירו ארמית לשון כשדים וחרן.
(ע"ע מה שכתב בראשית מ"ג כ', ויקרא כ י"ז ועוד מקומות).

ומה שכתב בבראשית מ" מ"ה צפנת פענח: אמר ר' אברהם אם היא מלה מצרית לא ידענו פירושה ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף ועל דעת הראשונים שאומרים "המפענח נעלמים" יתכן שקרא לו שם נכבד כלשון ארצו כי שאל לו או שהיה המלך יודע שפת ארץ כנען הקרובה אליו כוונתו שמצרים קרובה לארץ כנען כי הוא מרחק רק של שישה ימים ולכן היה יודע לשון ארץ כנען, ואין כוונתו שהלשונות קרובות.