הודעהעל ידי איש_ספר » ה' ינואר 23, 2020 7:56 am
יש"כ לכל המגיבים המחכימים. אכן ל"ע כראוי, ועתה ספרתי בדקדוק, והיחס בערך מחצה על מחצה...מתוך 21 תוצאות בבבלי 12 פשיט מברייתא והשאר מסברא.
1. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כה עמוד א
בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי. והני מילי - בדברי תורה, אבל בקריאת שמע - לא; ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה - לא.
2. תלמוד בבלי מסכת שבת דף נ עמוד ב
אמר רב יהודה: עפר לבינתא שרי. אמר רב יוסף: כוספא דיסמין שרי. אמר רבא: עפר פלפלי שרי. אמר רב ששת: ברדא שרי. מאי ברדא? - אמר רב יוסף: תילתא אהלא, ותילתא אסא, ותילתא סיגלי. אמר רב נחמיה בר יוסף: כל היכא דליכא רובא אהלא - שפיר דמי. בעו מיניה מרב ששת: מהו לפצוע זיתים בשבת? אמר להו: וכי בחול מי התירו? קסבר: משום הפסד אוכלין. לימא פליגא דשמואל, דאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת! - אמרי: פת - לא מאיסא, הני - מאיסי. אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי, אייתו לקמייהו ברדא. אמימר ורב אשי - משו, מר זוטרא - לא משא. אמרו ליה: לא סבר לה מר להא דאמר רב ששת ברדא שרי? - אמר להו רב מרדכי: בר מיניה דמר, דאפילו בחול נמי לא סבירא ליה. סבר לה כי הא דתניא: מגרר אדם גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו, אם בשביל ליפות - אסור. ואינהו כמאן סברוה - כי הא דתניא: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו, משום שנאמר אכל פעל ה' למענהו.
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמו עמוד א
תניא חדא: חותלות של גרוגרות ושל תמרים - מתיר ומפקיע וחותך. ותניא אידך: מתיר, אבל לא מפקיע ולא חותך! - לא קשיא; הא - רבנן הא - רבי נחמיה. דתניא, רבי נחמיה אומר: אפילו תרווד, ואפילו טלית, ואפילו סכין אין ניטלין אלא לצורך תשמישן. בעו מיניה מרב ששת: מהו למיברז חביתא בבורטיא בשבתא? לפיתחא קמיכוין - ואסיר, או דילמא: לעין יפה קמיכוין, ושרי! - אמר להו: לפיתחא קא מכוין - ואסיר. מיתיבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף! - התם ודאי לעין יפה קמיכוין. הכא, אם איתא דלעין יפה קמיכוין - לפתוחי מיפתח.
4. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף כה עמוד א
עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה לגת הבאה. בעו מיניה מרב ששת: עבר וקיבלה, מהו שיניחנה לגת הבאה? - אמר להו: תניתוה, [עמוד ב] חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול לומר לו: טול אתה חטין שבמקום פלוני, ואני חטין שבמקום פלוני. טול אתה יין שבמקום פלוני, ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים. ותני עלה: אותו חבר שורף הלח ומניח את היבש. אמאי? יניחנה לגת הבאה! - בדבר שאין לו גת. - ויניחנו לרגל! - בדבר שאינו משתמר לרגל.
5. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עג עמוד א
החטאת, הנך דפסלי באסיפה פסולין בקידוש, הנך דכשרין באסיפה כשרים בקידוש. ורבי יהודה? אמר לך: א"כ, נימא קרא ולקח, מאי ולקחו? דאפי' הנך דפסולין התם כשרים הכא. אי הכי, אשה נמי! ונתן ולא ונתנה. ורבנן? אי כתיב ולקח, ונתן, הוה אמינא שקיל חד ויהיב חד, כתב רחמנא ולקחו; ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו, ה"א דשקלי תרי ויהבי תרי, כתב רחמנא ולקחו ונתן, דאפי' שקלי תרי ויהיב חד. [עמוד א] אוהזה הטהור על הטמא - טהור מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה. בעו מיניה מרב ששת: ערל, מהו במעשר? כי היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות, יליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות, או דלמא חמור מקל יליף, קל מחמור לא יליף? אמר להו, תניתוה: התרומה והבכורים - חייבים עליהן מיתה וחומש, ואסורין לזרים, והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה ובבכורים מה שאין כן במעשר; ואם איתא, ניתני: ערל אסור בהן, מה שאין כן במעשר! תנא ושייר. ומאי שייר דהאי שייר? שייר דקא תני סיפא: יש במעשר
6. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עו עמוד א
גמ'. בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא כהן, מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאי ואסיר, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי? א"ל רב ששת, תניתוה: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי, אקרי כאן: גלא תתחתן בם. אמר רבא: אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים; וה"מ בהיותן עובדי כוכבים, כי מגיירי בישראל שרו, ורבנן הוא דגזרו בהו, וכי גזרו בהו רבנן - בהנך דבני אולודי, אבל האי דלאו בר אולודי - לא גזרו ביה רבנן. אלא מעתה, ממזר דבר אולודי הכי נמי דאסיר, והא תנן: ממזרים ונתינים - מותרים לבא זה בזה! אלא, כי גזור רבנן - בכשרים, בפסולים לא גזור רבנן. הדר אמר רבא: לאו מילתא היא, בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות, נתגיירו אית להו חתנות. מתיב רב יוסף: דויתחתן שלמה את (בת) פרעה מלך מצרים! גייורי גיירה. והא לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! מידי הוא טעמא אלא לשולחן מלכים, [עמוד ב] הא לא צריכא ליה. [ותיפוק ליה] דהא מצרית ראשונה היא! וכי תימא, הנך אזלי
7. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פה עמוד א
שניות מדברי סופרים וכו'. בעו מיניה בני בירי מרב ששת: שניה לבעל ולא שניה ליבם, יש לה כתובה מיבם או לא? כיון דאמר מר: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, לית לה, או דלמא כיון דאילו לית לה מראשון תקינו לה רבנן משני, אית לה? אמר להו רב ששת, תניתוה: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואם היתה שניה לבעל - אפי' מיבם אין לה; מכלל דאיכא דאית לה מיבם! חסורי מיחסרא והכי קתני: כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואי לית לה מראשון תקינו לה משני, ואם היתה שניה לבעל - אפי' מיבם אין לה. בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: אלמנה לכ"ג, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, יש להן מזונות או אין להן מזונות? היכי דמי? אילימא דיתבה תותיה, בעמוד והוצא קאי, מזונות אית לה? לא צריכא, שהלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה, מאי? מזוני תנאי כתובה נינהו, מדאית לה כתובה אית לה מזוני, או דלמא כתובה דלמשקל ומיפק אית לה, מזוני דלמא תיעכב גביה לית לה? א"ל: לית לה. והתניא: יש לה! כי תניא ההיא - לאחר מיתה. אית דאמר: אמר ליה, תניא: יש לה. הא בעמוד
8. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צג עמוד ב
שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שתמות אחותיך, לאחר שיחלוץ לך יבמיך - אינה מקודשת, ר"מ אומר: מקודשת. ר' אליעזר בן יעקב - דתניא, יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אפי' אם אמר פירות ערוגה זו תלושים יהו תרומה על פירות ערוגה מחוברים, או פירות ערוגה מחוברים על פירות זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו, והביאו שליש ונתלשו - דבריו קיימין. ר' עקיבא - דתנן: קונם שאני עושה לפיך - אינו צריך להפר; ר"ע אומר: יפר, שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. בעו מיניה מרב ששת: עד אחד ביבמה, מהו? טעמא דעד אחד - משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר, והכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד - משום דאיהי דייקא ומינסבא, והכא כיון דזימנין דרחמא ליה - לא דייקא ומינסבא? אמר להו רב ששת, תניתוה: אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה, ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים - תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי, מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד, ממזר, ספק ממזר הוא! וכ"ת לא דק, והא
9. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נג עמוד ב
דרב יהודה, ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות? אמר ליה: משמע לא שמיע לי, אלא מסברא לית לה, כיון דאירסה - לא ניחא ליה דתיתזיל; אמר ליה: אם משמע לא שמיע לך, מסברא אית לה, כיון דלא קים ליה בגוה - לא שדי זוזי בכדי. ואיכא דאמרי, אמר ליה: משמע לא שמיע לי, מסברא אית לה, כיון דלא קים ליה בגוה - לא שדי זוזי בכדי; אמר ליה: אי משמע לא שמיע לך, מסברא לית לה, כיון דאירסה - לא ניחא ליה דתיתזיל. (סימן: דגברי שק זרף, מאנה ויבמה שניה ארוסה ואנסה) בעו מיניה מרב ששת: ממאנת, יש לה מזונות או אין לה מזונות? אמר להו רב ששת, תניתוה: אלמנה בבית אביה, וגרושה בבית אביה, ושומרת יבם בבית אביה - יש לה מזונות; רבי יהודה אומר: עודה בבית אביה - יש לה מזונות, אינה בבית אביה - אין לה מזונות; רבי יהודה היינו ת"ק! אלא לאו ממאנת איכא בינייהו, דתנא קמא סבר: אית לה, ורבי יהודה סבר: לית לה. בעי ריש לקיש: בת יבמה, יש לה מזונות או אין לה מזונות? כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון - לית לה, או דלמא כיון
10. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף צז עמוד א
אמר רב הונא: מוכרת אחת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום; ורב יהודה אמר: מוכרת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום. תניא כוותיה דרב הונא: מוכרת לשנים עשר חדש, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום. תניא כוותיה דרבי יהודה: מוכרת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום. אמר אמימר, הלכתא: מוכרת לששה חדשים, ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום. אמר ליה רב אשי לאמימר: דרב הונא מאי? אמר ליה: לא שמיע לי, כלומר, לא סבירא לי. בעו מיניה מרב ששת: מוכרת למזונות, מהו שתחזור ותטרוף לכתובה? קמיבעיא להו בדרב יוסף, דאמר רב יוסף: ארמלתא דזבין אחריות איתמי, ובי דינא דזבין אחריות איתמי, מאי? כיון דאחריות איתמי - טרפא, או דלמא מצי אמרי לה: נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך, אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת? אמר ליה, תניתוה: מוכרת והולכת עד כדי כתובתה, וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר; שמע מינה, שיירא אין, לא שיירא לא. ודלמא עצה טובה קא משמע לן, דלא ליקרו לה הדרינתא! א"כ,
11. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צט עמוד א
טליתו לאומן, גמרו והודיעו - אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום אלא תלין, נתנה לו בחצי היום - כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום בל תלין; ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום בל תלין? אמר רב מרי בריה דרב כהנא: בגרדא דסרבלא, דליכא שבחא. סוף סוף למאי יהבה נהליה? לרכוכי, כיון דרככיה היינו שבחא! לא צריכא, דאגריה לביטשי, ביטשא ביטשא במעתא, דהיינו שכירות. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דלא אגריה לביטשי, מסייע ליה לרב ששת, דבעו מיניה מרב ששת: קבלנות, עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר? ואמר להו רב ששת: עובר. לימא, דרב ששת פליגא אדרב אסי! אמר שמואל בר אחא: בשליחא דאיגרתא. לימא כתנאי: עשה לי שירים, נזמין וטבעות ואקדש לך, כיון שעשאן - מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה; מאי ממון? אילימא אותו ממון, מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא, אלא במאי מקדשא? אלא פשיטא מאי ממון? ממון אחר, וסברוה, דכולי עלמא - ישנה לשכירות מתחילה
12. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צט עמוד א
לאומן, גמרו והודיעו - אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר עליו משום אלא תלין, נתנה לו בחצי היום - כיון ששקעה עליו החמה עובר עליו משום בל תלין; ואי ס"ד אומן קונה בשבח כלי, אמאי עובר משום בל תלין? אמר רב מרי בריה דרב כהנא: בגרדא דסרבלא, דליכא שבחא. סוף סוף למאי יהבה נהליה? לרכוכי, כיון דרככיה היינו שבחא! לא צריכא, דאגריה לביטשי, ביטשא ביטשא במעתא, דהיינו שכירות. ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דלא אגריה לביטשי, מסייע ליה לרב ששת, דבעו מיניה מרב ששת: קבלנות, עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר? ואמר להו רב ששת: עובר. לימא, דרב ששת פליגא אדרב אסי! אמר שמואל בר אחא: בשליחא דאיגרתא. לימא כתנאי: עשה לי שירים, נזמין וטבעות ואקדש לך, כיון שעשאן - מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה; מאי ממון? אילימא אותו ממון, מכלל דר"מ סבר אותו ממון לא, אלא במאי מקדשא? אלא פשיטא מאי ממון? ממון אחר, וסברוה, דכולי עלמא - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף,
13. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
ומחרוזות של דגים. אמאי? להוי קשר סימן! - בקטרא דציידא, דכולי עלמא הכי מקטרי. - ולהוי מנין סימן! - במנינא דשוין. בעו מיניה מרב ששת: [מנין] הוי סימן או לא הוי סימן? - אמר להו רב ששת: תניתוה, מצא כלי כסף וכלי נחושת, גסטרון של אבר וכל כלי מתכות - הרי זה לא יחזיר, עד שיתן אות או עד שיכוין משקלותיו. ומדמשקל הוי סימן - מדה ומנין נמי הוי סימן.
14. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צ עמוד א
בעו מיניה מרב ששת: היתה אוכלת ומתרזת, מהו? משום דמעלי לה הוא - והא לא מעלי לה, או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא? - אמר להו רב ששת: תניתוה, רבי שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל. שמע מינה: משום דמעלי לה הוא, שמע מינה.
15. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קא עמוד ב
גמרא. תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - משכיר חייב להעמיד לו דלתות, לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה, לסמוך לו קורה. ושוכר חייב לעשות לו סולם, לעשות לו מעקה, לעשות לו מרזב, ולהטיח את גגו. בעו מיניה מרב ששת: מזוזה על מי? - מזוזה? האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא! אלא מקום מזוזה על מי? - אמר להו רב ששת: תניתוה, דבר שאין מעשה אומן - השוכר עושהו, והאי נמי לאו מעשה אומן הוא, אפשר הוא [עמוד א] בגובתא דקניא. תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא. ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו. - מעשה לסתור? אמר רב ששת: ארישא.
16. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיב עמוד א
בעו מיניה מרב ששת: קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אין עובר משום בל תלין? אומן קונה בשבח כלי - והלואה היא, או אין אומן קונה בשבח כלי ושכירות היא? - אמר להו רב ששת: עובר. - והתניא: אינו עובר! - התם שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני. נימא מסייעא ליה: הנותן טליתו לאומן, גמרה והודיעו - אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין, נתנה לו בחצי היום - מששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין. ואי אמרת אומן קונה בשבח כלי - אמאי עובר? - אמר רב מרי בריה דרב כהנא: בגרדא דסרבלא. - למאי יהבה ניהליה - לרכוכי, היינו שבחיה! - לא צריכא, דקא אגריה מיניה לבטושי, בטשא ובטשא במעתא.
17. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנט עמוד ב
ב] אבל לענין דינא לא? והתניא: נפל הבית עליו ועל אביו, עליו ועל מורישיו, והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב, יורשי האב אומרים: הבן מת ראשון ואח"כ מת האב, ובעל חוב אומר: האב מת ראשון ואחר כך מת הבן; מאי לאו יורשי האב - בני, מורישיו - אחי, ואי סלקא דעתך לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא, דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך - בברכה כתיב, כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי? נימא להו בע"ח: ירושת אבוהון קא שקילנא! לא, יורשי האב - אחיו, מורישיו - אחי דאבוה. בעו מיניה מרב ששת: בן מהו שיירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב? אמר להו רב ששת, תניתוה: האב שנשבה ומת בנו במדינה, ובן שנשבה ומת אביו במדינה - יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו; היכי דמי? אילימא כדקתני, הי נינהו יורשי האב והי נינהו יורשי הבן? אלא לאו הכי קאמר: אב שנשבה ומת בן בתו במדינה, ובן בתו שנשבה ומת אבי אמו במדינה, ולא ידעינן הי מינייהו מית ברישא - יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו; ואם איתא, נהי נמי דבן מת ברישא, לירתיה לאבוה דאמיה
18. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נה עמוד א
להעראה דידה גבי חייבי כריתות? לכתביה גבי חייבי מיתות בית דין, וליגמור חייבי מיתות בית דין מחייבי מיתות בית דין? - הואיל וכוליה קרא לדרשא הוא דאתי - כתיבא נמי מילתא דדרשא. בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: המערה בעצמו, מהו? - אמר ליה: קבסתן! אמר רב אשי: מאי תיבעי לך? - בקושי - לא משכחת לה, כי משכחת לה - במשמש מת. למאן דאמר משמש מת בעריות פטור - הכא פטור, ולמאן דאמר חייב - הכא מיחייב תרתי, מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב. בעו מיניה מרב ששת: נכרי הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה - איכא, קלון - ליכא, או דילמא: תקלה אף על פי שאין קלון? אמר רב ששת, תניתוה: מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה - על אחת כמה וכמה. אלא מעתה נכרי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלא? - מי איכא מידי דלישראל לא אסר, ולנכרי אסר? - ישראל גופיה ליתסר, מידי דהוה ארביעה. אמר אביי:
19. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נה עמוד ב
האמורות בתורה - מומתים על ידו. והא הכא, קלון - איכא, תקלה - ליכא, וקתני: נסקלת על ידו! - כיון דמזיד הוא - תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עילויה. עליה דידיה - חס רחמנא, אבהמה - לא חס רחמנא. תא שמע, דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו, מדסיפא תקלה וקלון - רישא קלון בלא תקלה. והיכי דמי - ישראל הבא על הבהמה בשוגג! - לא, סיפא - תקלה וקלון, רישא - תקלה בלא קלון. והיכי דמי - נכרי הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת.
20. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פה עמוד א
בעו מיניה מרב ששת: בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו? אמר להו: ואחר מי התירו? אלא - כבוד שמים עדיף, הכא נמי - כבוד שמים עדיף. מיתיבי: ומה מי שמצוה להכותו - מצוה שלא להכותו, מי שאינו מצוה להכותו - אינו דין שמצוה שלא להכותו? מאי לאו: אידי ואידי במקום מצוה, הא - בבנו, הא - באחר! לא, אידי ואידי לא שנא בנו ולא שנא אחר. ולא קשיא: כאן - במקום מצוה, כאן - שלא במקום מצוה. והכי קתני: ומה במקום מצוה, שמצוה להכותו - מצוה שלא להכותו. שלא במקום מצוה, שאינו מצוה להכותו - אינו דין שמצוה שלא להכותו? תא שמע: היוצא ליהרג, ובא בנו והכהו וקיללו - חייב. בא אחר והכהו וקיללו - פטור. והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר? ואמר רב חסדא: במסרבין בו לצאת ואינו יוצא. - רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת. - אי הכי, אחר נמי! - אחר - גברא קטילא הוא. - והאמר רב ששת: ביישו ישן ומת - חייב! - הכא במאי עסקינן - בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה. - והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין
21. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף ז עמוד א
סבר: הכי מסתייעא מילתא טפי. פגע ביה רב נחמן, אמר ליה: כיצד קומצין? א"ל: מכלי זה. אמר ליה: וכי קומצין מכלי שעל גבי קרקע? א"ל: דמגבה ליה כהן. כיצד מקדשין את המנחות? אמר ליה: נותנה לכלי זה. וכי מקדשין בכלי שעל גבי קרקע? א"ל: דמגבה ליה כהן. אמר ליה: א"כ, הוצרכתה ג' כהנים! אמר ליה: ותהא צריכה י"ג כתמיד. איתביה, זה הכלל: כל הקומץ ונותן בכלי, המוליך והמקטיר לאכול דבר שדרכו לאכול וכו', ואילו מגביה לא קתני! תנא סדר עבודות נקיט ולא סדר כהנים. בעו מיניה מדרב ששת: מהו לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע? אמר ליה: פוק חזי מה עבדין לגאו, ארבעה כהנים נכנסין, שנים בידם ב' סדרים ושנים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדמין לפניהם, שנים ליטול שני סדרים וב' ליטול ב' בזיכין; [עמוד ב] ואילו מגביה את השולחן לא קתני. לאו אמרת התם: סדר עבודות נקט? ה"נ סדר עבודות נקט. מי דמי? התם לא נחית למניינא דכהנים, הכא נחית למניינא דכהנים! אם איתא, ליתני מגביה! אלא שמע מינה: קומצין מכלי שעל גבי קרקע, ש"מ. אמר רבא: פשיטא לי, קומץ מכלי