רמב"ן ע"ז סה:
ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל. שמעתי שר"ח ז"ל כתב כאן שאף מפני זה אסור פת של גוים שמא נתערב בו יין נסך. ותמהני עליו שא"כ חטים לא נקח שמא נפל בו יין נסך, פת לא נאכל שמא אפאו בעצי אשרה ויש שבח עצים בפת, קדרות נמי לא נקח שמא הסיקן באשרה וערלה וכלאי הכרם, עצים ופירות שלהן נמי שמא כלאי הכרם או ערלה בארץ או של אשרה הם, אלא אחזוקי איסורא לא מחזקינן.
רמב"ן חולין קי.
הא דאמר ליה רב חסדא לרמי ודלמא דגזל הוו, ודלמא דיין נסך הוו, ודלמא דערלה הוו, לשבושיה הוא דבעי משום דעבר אמנהגייהו, והוא נמי לאחויי חורפיה קא מהדר ליה, אבל מיחש ודאי לא חיישינן שאם כן לא נקח שום דבר בעולם מן הגוים דשמא של גזל הוא, ופת ועצים ופירות לא נקח שמא של ערלה היו.
ש"ך פג,יא
ואפילו בשאר דגים אין להחמיר לפשפש ולבדוק אם יש ביניהם דגים טמאים, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ואפילו היכא דאיכא לברורי שם ול"ד למ"ש לעיל ריש סי' א' בהג"ה דאע"ג דרוב מוחזקין הן בשחיטה אין לסמוך לכתחלה על החזקה במקום דיכולים לבררו (והוא ג"כ מהאור זרוע) דהכא אין אנו מתירין הדגים מכח חזקה אלא אדרבה אמרי' מהיכי תיתי יהא כאן איסור.
(יש גם בגמ' חולין נו: לענין ספק טריפות, וכעי"ז הרבה בפוס', אבל שם יתכן שהביאור הוא דאיכא חזקת כשרות וסתם בהמות אינם טריפות וכו' ואילו ברמב"ן משמע יתר על כן).
האם יש כאן כלל העומד בפני עצמו, בלי פרשת רוב ובלי גדרי חזקה, דבסתמא אין לחוש על איסור.
אם כן, מה גדרי הכלל הזה,
והאם זה נפק"מ להגעלת כלים חדשים מחמת החשש שהם משוחים בשומן מן החי,
ואולי גם לשיער הפאות אם נקנה בברזיל וכד' האם לחוש שהוא בא ממקום שגילחו אותו לע"ז,
והרבה כיו"ב, כל עוד שאין מידע מדוייק לחוש לו אלא רק הטלת ספק בעלמא.