פורום אוצר החכמה

מבואר בגמרא ב"ב צז ובשו"ע סי' רע"ב שיין שריחו רע וכן מגולה פסול לקידוש משום הכלל הנ"ל.
ומשמע בגמרא שם עמוד ב' שהטעם משום הקריבהו נא לפחתך וכן פירש רשב"ם שכל הפסול הוא מהאי טעמא.
ויש לעיין האם פסול זה שייך גם בשאר כוס של ברכה כגון ברכת המזון. ולכאורה מהגמרא ושו"ע משמע שהוא דין מיוחד בקידוש.

את"ל שהוא דין מיוחד בקידוש, לכאורה ההסבר הוא שבעצם אין פוסלים כל חפץ של מצוה משום הקריבהו וגו', אלא דין מיוחד הוא בקידוש משום שיסוד כוס בקידוש הוא כמ"ש בשאילתות סימן נד ש"אין אומרים שירה אלא על היין". ומקור האי דינא הוא בנסכים, ולכן צריך דומיא דמזבח. משא"כ שאר כוס של ברכה הוא לכאורה ענין אחר לא קשור לשירה על היין.

(ובשאילתות הנ"ל משמע קצת שעצם היסוד שטעם כוס בקידוש הוא משום שאי"א שירה אלא על היין, בנוי על סוגיית הגמרא הנ"ל דאין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לינסך כו'.)
אשמח אם יש למישהו ידיעה בענין זה.

האם שכבודו מדבר על קידוש הוא מתכוון גם להבדלה?

הרב דורש טוב
נגעתם בנקודה נפלאה.
הגרע"א בגליון רע"ב סי"ד "ד מביא ד' הרמב"ן שיין לבן אף שפסול (לדעתו) לקידוש, מ"מ בהבדלה כשר דלא גרע משכר.
ודן רע"א שאולי כל הפסולים כגון ריחו רע כו' ג"כ כשרים להבדיל דלא גריעי משכר.
ובביאור הלכה (ס"א) הביא ד' רע"א וכ' דכיון שהטעם משום הקריבהו נא לפחתך, ודאי דפסול להבדלה.

ולכאורה כוונת הרע"א ברורה. דס"ל כנ"ל שאין פסול בכל כוס של ברכה של הקרבהו כו', אלא יש פסול מיוחד בקידוש דבעי' דומיא דנסכים. ובהבדלה הרי לא בעינן יין כלל, וא"כ ע"כ שליתיה להאי כללא בהבדלה.

ואילו הבה"ל ס"ל כמ"ש במ"ב וכדמשמע ברשב"ם שלמעשה יש כאן פסול של הקריבהו.

אולם לא ברירא לי גם בדעת הרע"א וגם בדעת הבה"ל, מה הדין בשאר כוס של ברכה.
כי יש מקום לומר שגם רע"א יודה בכוס של ברכה דפסול, כי דוקא בהבדלה שמצינו שמבדילים על שכר, הכשיר, אבל בשאר כש"ב שלא מצינו שמברכים על שכר, א"כ י"ל שיודה.

לאידך גיסא יש מקום לומר דאפילו הבה"ל יכשיר בשאר כש"ב, רק דס"ל דהבדלה וקידוש יכלו יחדו, וכיון שהפסול דהקרבהו שייך בקידוש, ה"ה בהבדלה, או"ד סבירא ליה דפסול דהקרבהו שייך בכל כש"ב, ודלא כפשטות הש"ס והשו"ע. וצ"ע בזה.

אצרף מעט ממה שכ' הבוקר בדומה קצת למה שהעלו כאן, עם הוספות רבות.

הנה באמת יל"ע, דמצינו ענין הקריבהו נא לפחתך בעיקר לגבי קרבנות, בקרבנות עצמם, או בכלי שרת, או בכהנים המקריבים אותם או במעשה ההקרבה, ולא אביתי להאריך, ראה על כ"ז באנצי"ת ערך הקריבהו נא לפחתך.

ואילו לגבי שאר מצוות לא נמצא זכרו כמעט, מצינו שנחלקו ראשונים על מצות לולב ואתרוג אי שייך ביה הך מילתא (עי' בעה"מ בריש פרק לולב הגזול ורמב"ן במלחמות שם כפות תמרים וחת"ס שם בדין לולב ואתרוג היבש ואתרוג שנקבוהו עכברים.

כמו כן מצינו בדברי הראשונים לגבי עכבר הנמצא בשמן של בית הכנסת שאם הוא מאוס אסור להדליקו בבית הכנסת משום הקריבהו נא לפחתך (תשובה בשם גאון באשכול הוצ' רצב"א ח"ג עמ' 102 וברא"ש חולין פ"ז סי' לה ובר"ן שם; ב"י או"ח קנד ושו"ע שם יב; רמ"א בד"מ ובשו"ע יו"ד קד ב).

ולכאורה נראה שבאמת ענין נוי והידור מצוה בעלמא אינו שייך ל'הקריבהו נא לפחתך', דכאשר אדם מקיים מצוה של הקב"ה, המצוה היא 'שלו' ואינו מקריבה להקב"ה, ולכן המטבע הוא 'התנאה לפניו במצוות', שזוהי מצוה של הגברא והוא מתנאה בה לפני המקום אם היא מן המובחר והיפה, והקריבהו נא לפחתך היינו דווקא בקרבנות וכיוצא בזה שיש בהם הקרבה של החפצא למקום, וכן בהדלקת נר של בית הכנסת שזה ענין כבוד המקום וביתו של מקום ול"ש לגברא.

וכיוצא בזה יש לומר בארבעת המינים, שיש בהם איזה בחינה של הקרבת קרבן בנוסף לקיום מצוה בעלמא שיש בהם, כעין שמצינו בדברי הריטב"א בסוכה (ט א) שהפסול של מצוה הבאה בעבירה חל רק בלולב ובקרבן שבאים לרצות.

ולפי"ז נפקא לן הרגשה מיוחדת בענין היין של הקידוש, שיסוד דין הקריבהו נא לחתך האמור בו היינו משום שאין כאן רק קיום מצוה של המקדש בעלמא, אלא מעין חלות בכוס של קידוש בבחינת 'כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא', באמירת שירה על היין וסידור שבחו של מקום על הכוס, ודבר זה אינו בכל כוס שמברך עליו ברכת הנהנין.

ואולם נמצא הרעיון גם בדברי הפוסקים לגבי הקפדה ושמירה מכל מיני מאיסות בקיום מצוה, עי' בט"ז הל' פסח סי' תסו ס"ק ד לגבי שק שיש בו קמח של פסח ונתלחלח מצואת תרנגולים, וכן במג"א סי' נג ס"ק ח לגבי בעל מום שלא יהיה שליח צבור, משום הקריבהו נא לפחתך וכל כיוצא בזה.

ובעיקר יש לדון לגבי הבדלה, עי' בב"י או"ח סי' רצז ג: כתב הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רלד) על הגוים שמשימין שק פלפלין וזנגביל בתוך קנקני היין לתת טעם ביין שמותר להריח באותם בשמים ומכל מקום מסתברא דלבשמים דלהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך. והעתיקו המחבר שם סעיף ג.

וראה עוד בש"ך יו"ד סי' קח ס"ק כו ובספר ויכוח מים חיים (לרבי חיים אחי המהר"ל כלל לה –לו).

ויעויין בביאור הלכה סי' ערב ד"ה על יין וז"ל, עיין בחדושי רע"א שמסתפק לפי מה דאיתא בב"י דלדעת הרמב"ן דאין מקדשין על יין לבן אפ"ה מבדילין משום דלא גרע משכר אפשר דה"ה בכל הני דסימן זה אף דאין מקדשין אפשר דמבדילין וכעין זה הביא בבה"ט בשם ש"א. ולענ"ד לא דמי כלל דהתם הטעם דכשר להבדלה דאף דאין ע"ז שם יין מ"מ לא גרע משאר חמר מדינה דכשרין להבדלה ואיירי שהיין לבן הוא חמר מדינה וכמו שביאר הגר"א, משא"כ בזה שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך מה חלוק יש בין קידוש להבדלה וכן מצאתי בברכי יוסף בשם הבית יהודה לאסור וכן מה דמסתפק ר"ע שם אי מותר לקדש בשחרית על יין שריחו רע מטעם זה ג"כ דלא גרע משכר ג"כ לענ"ד אין להסתפק בזה דבודאי אסור וכנ"ל.

ולכאורה כוונת הגרע"א פשוטה, על דרך האמור, שזהו דין מיוחד בקידוש שנאמר בו ענין שירה על היין ולא בהבדלה שכשרה גם על שכר, אלא שבדברי המחבר סי' רצז מבואר להדיא דלא כסברת הגרע"א, ופלא על הביה"ל שלא הזכיר זאת כלל.

ובאמת שדברי המחבר שם יותר מחודשים, שהרי ברכת הבשמים בהבדלה אינה ברכת המצוות כלל אלא ברכת הנהנין לכל דבר, ואיזה קיום יש בזה, והרמ"א שם הוסיף: ואם בירך על בשמים אלו לא יצא וצריך לחזור ולברך על אחרים (ב"י בשם א"ח).

וצ"ב טובא מה שייך כאן 'לא יצא' הרי נהנה טובא, ואיזה דין נוסף נאמר כאן שהוא צריך לצאת בו.

ומעין תמיהה זו, יעויין בט"ז שם: לכאורה קשה כיון דעיקר טעם של ברכת בשמים משום צער הנפש וכאן אין צער נפש דמ"מ הוא נהנה מהריח אף על פי שהוא של איסור. ונראה לתרץ דכאן אין חשש ברכה לבטלה כשיחזור ויברך דהא מותר לאדם לברך כמה פעמים ביום על הריח שמריח בכל פעם.

ולכאורה אין דבריו מיישבים אלא למה אין כאן ברכה לבטלה, אבל תמוה מה ענין 'לא יצא' כאן, ומחודש מאוד גם עצם ענין 'הקריבהו נא לפחתך' האמור כאן, וכנ"ל.