הודעהעל ידי כח עליון » ה' אפריל 02, 2020 9:01 pm
מה שסיכמתי לעצמי בשיטת הרמב"ם
אין בזה מרפא לדברי הטור והגר"א שהתקשיתי בהם למעלה. אשמח לפתרון
הרמב"ם בספר המצוות (קצח) כתב שעל אכילת תערובת חמץ (ככותח הבבלי) - לוקה. ו'עם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם', אינו לוקה אלא ביש בו כזית בכדי אכילת פרס. משמע שאף בפחות מכא"פ מוזהר מה"ת. ומצינו כן בירושלמי ('מהו שילקה', ופליגי בזה אמוראים).
אמנם הראב"ד (בהשגות היד) והרמב"ן (בהשגות סה"מ) פירשוהו שאכילת פחות מכזית הוא מדרבנן.
(ואם כמו שדקדקתי, ד'מוזהר מאכילתם' היינו מה"ת, צריך לפרש כן אף בדבריו ביד החזקה (א, ו), שאיסור תערובת מה"ת, אף שסתם 'אסור').
ובדין שיאור כתב (ה, יג): 'אם הכסיפו פניו ה"ז אסור לאכלו ואין חיבין עליו כרת'. סתם דבריו, שלא פירש אם לוקה באכילתו (דומיא דתערובת שיש בו כזית בכא"פ) או שהוא בלאו בלא מלקות (דומיא דתערובת שאין בו כזית בכא"פ למה שדקדקתי), או שהוא מדרבנן (כשיטות הראשונים).
ובכל אופן, לענין לעבור עליו בבל יראה משמע דלא דמי לתערובת, כ"מ ממה שהשמיט החיוב לשרפו מיד (כפי שכתב בהלכה זו על בצק ששהה עד שהגיע להשמיע קול או ששהה כדי הילוך מיל).
מצד שני, יקשה דא"כ מצינו שיאור שאינו נשרף, ודלא כמאן, שלא מצינו מי שיקל כ"כ אלא שהשריפה מדרבנן (כ"מ דס"ל לרב בירושלמי, וכ"ה בר"ן).
הצל"ח ס"ל דממש"כ דאין בו כרת משמע דמ"מ לוקה באכילתו, וא"כ כר"מ (וצ"ע כנ"ל למה סתם ולמה השמיט השריפה).
וי"א דבנוקשה פטור מכלום, ממש"כ ד, יב 'וכן הקילור והרטיה וכו' מותר לקיימן בפסח שהרי נפסדה צורת החמץ', משמע שאם לא נפסדה עובר בב"י, כן הוכיח הגר"א. (דקדוק זה צ"ת, הלא זהו הגדרת הנוקשה, שאף שהיה חמץ, משעה שנפסדה צורתו מותר. ואילו שיאור אף שלא נפסדה צורתו מותר, מפני שעדין לא נעשה חמץ. ושניהם בשם נוקשה נקראו) וכן פשיטא להמ"מ.
ולול"ד, בדוחק אפשר לומר דלר"א שאינו עובר עליו בלאו, אף לשורפו אין צריך, ובזה מיקל אף מר' יהודה דמתני' מח: שחייבו שריפה. והכי ס"ל להרמ'.
עוד אפשר לדחוק דבשיעורא דשיאור פסק הרמ' כר' יהודה, מעתה הכסיפו פניה אינו אלא מדרבנן, ומאיזה טעם לא כתב דין השיאור עצמו (בצק שנעשה בו סדקים) רק השיעור החמור (המשמיע קול וששהה כדי מיל). השמטת דין הסידוק נידונה באחרונים
אמנם הטור (תמב) כתב דהרמב"ם פסק כר' אליעזר בתערובת ובנוקשה. ע"פ מה שהקדים דלר' אליעזר תערובת ונוקשה אכילתן בלאו ושהייתן בב"י, ואילו לחכמים אכילתן אסורה מדרבנן ומותר להשהותן. ומהא דפסק הרמב"ם (ד, ח) דעל תערובת חמץ עוברין בב"י, הרי שפסק כר"א.
ע"ז הקשו האחרונים, דעל כרחך הטור ס"ל כר' נחמן שלא לחלק בין תערובת לנוקשה, והרי נדחו דבריו מג. מברייתא דלא ס"ל כן.
עוד הוכיח הגר"א דלא ס"ל כר"א, דבחמץ נוקשה לר"א אינו עובר באכילתו (כ"ה מברייתא הנ"ל), ואעפ"כ משמע מהרמב"ם (ד,יא) שעובר בב"י (מדתלה היתרן ב'שאין צורת החמץ עומדת', משמע שאם עומדת עובר). על דברי הגר"א אלו יש להעיר כנ"ל מפ"ה הל' יג, דשם משמע שנוקשה אי"צ לבערו ובודאי אינו בב"י.
מה שהקשה עוד דא"א לומר שפסק כר"מ מהא דלא מנה נוקשה במנין הלאוין ולא כללו ג"כ בתערובת. הנה במשנה מנו ז' מיני חמץ (ועוד הוסיף ע"ז ר"א. בפיה"מ פי' דאיירי באבק קמח ור"א חייש שמא ישרוהו במים), א"כ מה שאמרו בגמ' מאן תנא דס"ל תערובת ונוקשה בלאו - על ז' מיני חמץ קאי, ומוכח דס"ל כרש"י דד' ראשונים תערובת וג' שאחריהם נוקשה (לאפוקי ממ"ד דר"א נוקשה קמ"ל). ומפירושו על המשנה מוכח דכייל לנוקשה בכלל תערובת. וכן הוא בחיבורו, דפתח (ד, ח) תערבת חמץ וכו' כיצד וכו' וכן הקילור וכו'. משמע כנ"ל דנוקשה כלל בתערובת.
ובגמ' תלו להדיא דין הנוקשה שבמתני' עם דין השיאור (אף שלכאו' חלוקים בשתיים, א. דדמו לתערובת (וכדיוקא דהגר"א דאילו צורת החמץ עומדת ה"ז בב"י. צ"ב לשון הגמ' 'מאן תנא וכו' ונוקשה בעיניה', אטו במתני' הוא בעיניה)) ב. שאינם עומדים לאכילה ולאו שם מאכל עליהם).