בן ראובן כתב:או י"ל, שכיון שיש לפנינו כלי שאינו מחוסר עשייה אלא הבאה, לא ניתנה עשייה לידחות (ומובן שלא שייך לומר לאידך גיסא, כי כל זמן שלא נעשה הכלי לא שייך לומר שאין הכלי מחוסר הבאה). ולכאורה פירוש זה מתיישב טפי בלשון.
עושה חדשות כתב:סי' שלא. אבל לא מדובר שם להתיר מלאכה דאו' ע"י ישראל, ובכלל זה מלאכת הוצאה. אלא על אמירה לנכרי לעשות מלאכה דאו', ובזה יש חילוק אם פשע וכו', אבל אין חילוק בזה בין הוצאה לשאר מלאכות. [לדידן הא לא קי"ל כר"א דמכשירי מילה שוחים את השבת].
לגוף השאלה השיב לי אחד החכמים בהודעה פרטית - דומני שרגילים לפרש כוונתו שזה לא דחייה כפיקו"נ, אלא ששבת הותרה אצל מילה, וכל מעשה שהוא חלק ממצוות מילה מותר בשבת, ואדם שיש לו אפשרות להביא כלי דרך רה"ר או לייצר כלי, הבאת הכלי מרה"ר נתפסת כצורת מעשה המילה, אבל ייצור כלי הוא תוספת מעבר למעשה, שסופה הוא קיום המצווה. (בלי שבת הרי כך נגדיר את המעשה, שאם יש לו כלי להעביר מרה"ר והולך לייצר כלי לא נראה את המעשה שלו כעיסוק במילה). עכ"ל.
גם אני חשבתי כעי"ז, ואולי נפק"מ באופן שאין לו כלי ברשות אחרת, ומוכרח לתקן סכין, אבל יכול ליצור ב' סכינים, האחד רב פעמי והשני חד פעמי, אליבא דהרמב"ן יחוייב לתקן את הסכין הח"פ אפי' שאין בעשייתו שום מיעוט במלאכה.
ביליצר כתב:נראה דכונתו כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ,הכלי לפנינו מה לך לעשות כלי ונמצא עשייתו שלא לצורך וממילא לצורך הכלי ולא לצורך מילה ,
שומע ומשמיע כתב:ביליצר כתב:נראה דכונתו כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ,הכלי לפנינו מה לך לעשות כלי ונמצא עשייתו שלא לצורך וממילא לצורך הכלי ולא לצורך מילה ,
לא הבנתי כוונתך
ביליצר כתב:שומע ומשמיע כתב:ביליצר כתב:נראה דכונתו כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ,הכלי לפנינו מה לך לעשות כלי ונמצא עשייתו שלא לצורך וממילא לצורך הכלי ולא לצורך מילה ,
לא הבנתי כוונתך
ביום חול כשאדם נעמד לייצר סכין למול את בנו בשעה שיש לו בביתו הרי שלא לצורך הוא כי אין צורך ונמצא עשייתו לצורך עשיית כלי ולא לצורך מצות מילה !
עושה חדשות כתב:תודה לכולכם!
וחשבתי עוד נפק"מ - מה יאמר הרמב"ן באופן שההוצאה היא איסור דאורייתא, ואילו עשיית הסכין כרוכה רק במלאכה דרבנן.
עושה חדשות כתב:עזרתם לי מאד בהבנת תחילת דברי הרמב"ן, אולי תעזרו בהבנת ענין נוסף שאני נבוך בו.
שיטת הרמב"ן וכו' בסוגיא שם, דלדעת ר"א מכשירי מילה דוחים את השבת בשופי. ולפיכך אם צריך להביא את האיזמל מרשות אחרת, ויש ב' אפשרויות לעשות זאת, או דרך רה"ר שזה מלאכה דאו', או דרך חצירות שזה היתר גמור, אין שום מניעה להביאו דרך רה"ר, ואפי' אם זה לא יותר מהר או קל וכו'.
אעפ"כ אומר כאן הרמב"ן "מי שיש לו כלי בביתו והלך והביא אחר דרך רה"ר" שזה ודאי אסור. ולכאו' ה"ה באדם המתגורר בבית ענק, והסכין נמצא במרחק כמה קומות מעליו והרבה חדרים לעבור וכו', ואילו ברה"ר הסמוכה אליו במרחק קטן עומד לו סכין, מ"מ אין לו היתר להביא סכין מרה"ר אלא יטרח ויביא את הסכין שיש לו בקומה העליונה של הבית וכו'.
אם כן, כאשר אין לו סכין בביתו, ויש ב' אפשרויות, ברחוב הימני יש סכין, ואף ברחוב השמאלי יש סכין. אמנם הדרך שצריך לעשות עם הימני היא דרך רה"ר, ואילו השמאלי אין ביניהם הפרדה של רה"ר, ודאי יהיה מחוייב (לכאו') להביא את השמאלי ולא את הימני. כי זה יהיה דומה כמו "מי שיש לו כלי בביתו והלך והביא אחר דרך רה"ר".
אז עכשיו אני לא מבין, למה אם כלפי אותו סכין יש ב' דרכים אפשריות, דרך רה"ר או חצירות, למה שיהיה מותר לו דרך רה"ר. ובמה זה שונה משתי סכינים.
ולהמחיש האבסורד, כאשר הוא עומד בקומה התחתונה של ביתו הענק הנ"ל, וכפי שנתבאר הרי אין לו היתר להביא סכין מרה"ר הסמוך, אלא הוא צריך לטפס עד קומה שמינית להביא את הסכין המונח שם, ולכאו' יהיה מותר למי שנמצא בקומה שמינית לזרוק את הסכין דרך החלון לרה"ר, ומשם יילך להביאו.
מה דעתכם על זה.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 192 אורחים