מצו"ב מה שכתבתי בס"ד בדבר חידושו של הגר"ש הומינר זצ"ל בשם הרמב"ן על דיבור לשה"ר בעת מלחמה.
אשמח לקבל כל הערה והארה:
3126877@gmail.com
לשון הרע בזמן מלחמה ועת צרה
הנה הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל בספרו "עיקרי דינים" (כלל א' הע' 3) חידש חידוש גדול לדינא, וז"ל: "ואם סיפור הלה"ר הוא בעת צאתנו במחנה למלחמה עובר המספר גם על כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, וכמש"כ הרמב"ן בספר המצות ל"ת י"א בשם הספרי דפסוק זה הוא גם לאו נוסף להזהר מלשון הרע בעת צאתנו להלחם על אויב, ונראה פשוט דמקבל או מטה אזנו לשמוע גם כן עוברים על לאו זה", עכ"ל.
***
ולשון הרמב"ן (בהשגות לרמב"ם בסה"מ, שכחת הלאוין, יא) הוא: "המצוה האחת עשרה שנמנענו בצאתנו מחנה על האויבים מכל דבר רע כגון שפיכות דמים וזולתו מן העבירות הגורמות סילוק השכינה מן המחנה, והוא אמרו יתעלה (דברים כג, י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, ודרשו בספרי (שם פיסקא רנד) שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר, ת"ל ערוה, אין לי אלא ערוה מנין לע"ז ושפיכות דמים, תלמוד לומר ונשמרת מכל דבר רע, אי ונשמרת יכול בטומאות וטהרות, תלמוד לומר ערוה, מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע.
"וענין המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה והזהירנו ית' בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומייקר עבודה זרה שלהם בעיני האויבים. והוא אמרו ית' (שם) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך בידיך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, אזהרה שנשתמר שלא יראה בנו ערות דבר וכו'", עכ"ל, עיי"ש עוד.
***
ויש להסתפק האם לאו זה הוא רק במלחמת מצוה שהיה בזמן שהיה מלכי ישראל וכו', או גם בזה"ז שיש ל"ע מלחמה בין אומות העולם (או מלחמה על היהודים היושבים בא"י) ג"כ שייך לאו זה, והיינו דאם הביאור דבשעת מלחמה זה עת צרה ליעקב וצריך רחמי שמים ולא לעורר מדנים וקטרוגים ע"י לשה"ר, וא"כ לכאו' אין נפ"מ בין מלחמת מצוה לבין סתם מלחמה, ולפי"ז נמי כל עת צרה שיש בעמ"י, המדבר לשה"ר הוא בכלל הלאו הזה.
אך הנה לשון הרמב"ן שם "והזהירנו ית' בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומייקר עבודה זרה שלהם בעיני האויבים", ויל"ע אם דווקא נקט שיהא חילול ה' ומייקר הע"ז שלהם, וא"כ יתכן דכ"ז דווקא במלחמת מצוה, או אפי' אם נימא דגם במלחמת הרשות – אבל רק כשיש מלחמות ויש חילול ה', אבל כשיש מגיפה ומחלה שזה גם עת צרה (כדלהלן) אולי לא, אך יתכן דלאו דווקא ויסוד הדבר משום שהוא זמן שצריכים וזקוקים לסייעתא דשמיא, וזה גורם סילוק שכינה. והנה מהגאון רבי ישראל וינמן שליט"א שמעתי דרק במלחמת מצוה עוברין בלאו זה, ולא בשאר מלחמות.
אך הגאון רבי משה קאופמן שליט"א (מח"ס נתיבות חיים – על הח"ח) כתב לי: "הנה דרשו חז"ל בפרשה זו דרשות ולימודים שכולם נוגעים לכלל ישראל בכל מקום ובכל זמן, כגון והיה מחניך קדוש (וכל המסתעף בפרשה), שלמדו מכאן לגבי דאורייתא כל איסורי ד"ת מול ערוה או מול צואה, וע"ז נאמר כי ה' מתהלך בקרב מחניך וגו', הרי משמע דמחנה זה יש לו מובן כללי. ובעניננו לאו דוקא מלחמת מצוה, כל זה חוץ מהמסתברא שזיל בתר טעמא, כמו שכתבת בטוב טעם שבאה התורה להזהיר מדברים הגורמים לסכנה בשעת מלחמה.
"[אמנם חוץ מהדרשות שדרשו ז"ל, לגבי פשוטו של מקרא להזהיר בשעת מלחמה, נראה דעיקר לאו זה נאמר דוקא בזמן שהיתה השגחה גלויה על עם ישראל ועל הצדיקים כאמור בפסוק להצילך ולתת אויביך לפניך וגו', ואף שגם במחנה אחאב היה ודאי לאו זה, נראה דעיקר הלאו בזמן התנ"ך, כאמור לעיל. אבל מצד עיקר הדין היה נראה דשייך לאו זה בזמננו]", עכ"ד.
והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (אב"ד שכו' גילה בירושלים) כתב לי "כי תצא למלחמה מדובר במלחמת הרשות, ומזה משמע שגם במלחמת הרשות עובר על הלאו הזה, וק"ו במלחמת מצוה. ויתכן שגם מלחמה נגד הקורונה גם נחשבת למלחמה, וראוי ליזהר בזה בימים אלה יותר מתמיד", עכ"ל.
וידוע שמרן הגר"ח קניבסקי שליט"א עורר במכתבו (ערש"ק כי תשא תש"פ) "בדבר החשש התדבקות ממחלת הקרונה, על כל א' להתחזק להזהר מלשה"ר ורכילות כדאי' בערכין ט"ו הוא הבדיל בין איש לאשתו אמרה תורה בדד ישב וכו'", עכ"ל. ולדברי הגר"א שלזינגר שליט"א יש לעורר בכפליים להתחזק מלשה"ר, ולא להכנס לחשש הלאו דונשמרת מכל דבר רע.
והנה עוד יל"ד דברמב"ן מבואר שהסיבה שמנו את הלאו שוב פעם (אף שנכתב כבר בתורה ע"ז ג"ע ושפ"ד), משום שהלאו הוא על מקום מיוחד – במחנה, כמבואר שם. וא"כ בזמן שיש עת צרה כמגפה, אולי לא חשיב שיש עת צרה על מקום מיוחד, וא"כ הלאו הנפרד לא הולך על זה.
***
ושלחתי כל זאת קמיה הגאון הגדול רבי אברהם יפה שלזינגר שליט"א (בעמח"ס שו"ת באר שרים), וכתב לי בזה"ל: "ראיתי מה שהסתפק, לענ"ד (ואין איתי כאן הספר של הגה"צ ר"ש הומינר זצ"ל שאני סגור בביתי ועיקר ספרייתי נמצא בבית מדרשי) פשוט דבעת הזאת, בעת מגפת הקרונה, יש להיזהר מאד מאד על הדיבור, שכבר נדרש בירושלמי תרומות (פ"א ה"ד) ולא יראה בך "ערות דבר" ערות דיבור, וראה במסילת ישרים פי"א בפרטי מידת הנקיות, כתב בתוך דבריו וז"ל עוד בעניין זנות הפה והאוזן דהיינו הדיבור בדברי הזנות או השמיעה לדברים אלה כבר צווחו ככרוכיה, ואמרו בירושלמי תרומות פ"א ה"ד ולא יראה בך ערות דבר (דברים כ"ג, ט"ו) ערות דבור זה ניבול פה, ואמרו בשבת (ל"ג א') בעון נבלות פה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות "ובחורי שונאיהם של ישראל מתים" וכו׳ עי"ש. וברור שבכלל זה גם דיבורי לשה"ר, ואף מה שרש"י בישעיהו (כ"ו, כ') מביא דברי התנחומא על הכתוב (שם) וסגר "דלתך בעדך" חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ור' תנחומא דרש סגור דלתי "פיך" שלא תהרהר אחר מידת הדין בכלל, ודו"ק", עכ"ל הנפלאה.