פורום אוצר החכמה

מי שכבר קיבל שבת וכבר לילה-זמן צאה"כ ודאי, ומרגיש מאוד מאוד צמא ורוצה לשתות מים, אך מאחר ומתארח אצל חמיו ולא נעים לו לבקש ממנו להזדרז להגיע לבית ולעשות כעת קידוש, ועד שיאמרו את כל הפס' והפיוטים יקח זמן רב [בכדי להזדרז שלא יצטרך לשתות בלא קידוש] האם יש צד היתר בדבר והאם יש מקום לצרף ולהקל מאחר ועדיין לא הגיע זמן ר"ת?

עיין רמב"ם כט' ה'

לא קי"ל כרמב"ם שמתיר לכתחלה שתיית מים.

למעשה קשה להקל אחרי שבקושי התירו לחולה ומעו"מ לאחר ששקעה חמה (וגם בזה רבו האוסרין).

איתן נוי כתב:מי שכבר קיבל שבת וכבר לילה-זמן צאה"כ ודאי, ומרגיש מאוד מאוד צמא ורוצה לשתות מים, אך מאחר ומתארח אצל חמיו ולא נעים לו לבקש ממנו להזדרז להגיע לבית ולעשות כעת קידוש, ועד שיאמרו את כל הפס' והפיוטים יקח זמן רב [בכדי להזדרז שלא יצטרך לשתות בלא קידוש] האם יש צד היתר בדבר והאם יש מקום לצרף ולהקל מאחר ועדיין לא הגיע זמן ר"ת?

יספר לחמיו על החפץ חיים שכאשר היו אורחים היו אומר רק פעם אחת שלום עליכם.

כאן באמת צריך להפעיל את השו"ע החמישי ולייצר פתרונות יצירתיים.
לחשוב אילו חמיו לא יקפיד עליו שינסה לבקש את רשותו ולעשות קידוש לפניו, כמו"כ אילו יודע שחמיו לא אמור לכבד אותו לעשות קידוש יוכל להזדרז להגיע לבית חמיו לפני חמיו ולעשות קידוש בזריזות בלא אומר ודברים. ואה"נ תלוי בקשר שיש לו עם חמיו אם יכול לבקש לומר אח"כ לחיי.
וכן ע"ז הדרך אא"כ מרגיש ממש חולה זה סיפור אחר.

כמעיין המתגבר כתב:יספר לחמיו על החפץ חיים שכאשר היו אורחים היו אומר רק פעם אחת שלום עליכם.

לא היה אומר כלל, ומטעם הלכתי דבל תאחר.

מה שנכון נכון כתב:

כמעיין המתגבר כתב:יספר לחמיו על החפץ חיים שכאשר היו אורחים היו אומר רק פעם אחת שלום עליכם.

לא היה אומר כלל, ומטעם הלכתי דבל תאחר.

מה זה שייך לבל תאחר?

איתן נוי כתב:

מה שנכון נכון כתב:

כמעיין המתגבר כתב:יספר לחמיו על החפץ חיים שכאשר היו אורחים היו אומר רק פעם אחת שלום עליכם.

לא היה אומר כלל, ומטעם הלכתי דבל תאחר.

מה זה שייך לבל תאחר?

מדובר באורחים עניים. ראה שעה"צ בהל' סוכה, ובדב"א בשמו.

מה שנכון נכון כתב:

איתן נוי כתב:

מה שנכון נכון כתב:

כמעיין המתגבר כתב:יספר לחמיו על החפץ חיים שכאשר היו אורחים היו אומר רק פעם אחת שלום עליכם.

לא היה אומר כלל, ומטעם הלכתי דבל תאחר.

מה זה שייך לבל תאחר?

מדובר באורחים עניים. ראה שעה"צ בהל' סוכה, ובדב"א בשמו.

שעה"צ שער הציון סימן תרלט ס"ק סז.
לא הבנתי מי יעבור על בל תאחר, בעה"ב? מדוע. לכאורה מה זה שייך לכאן?
איסור בל תאחר מדובר על הקרבנות : "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ..." (דברים כג, כב)
ומ"ש מרן המנ"ב מראש השנה (ד:) צריך להבין מה עומק כונתו שהרי מה עניין הכנסת אורחים ללקט שכחה ופאה?

נא לעיין במסכת ראש השנה דף ו עמוד א וצדקה מחייב עלה וכו', ובשלחן ערוך יורה דעה סימן רנז סעיף ג.

מה שנכון נכון כתב:נא לעיין במסכת ראש השנה דף ו עמוד א וצדקה מחייב עלה וכו', ובשלחן ערוך יורה דעה סימן רנז סעיף ג.

נביא את לשונות הקודש: אך לא הבנתי מה הראיה משם, כל הדין שם הוא דין של חובת צדקה למי שקיבל עליו לתת צדקה שהרי הוא נכלל בגדר נדר.
וכי מי שיש לו אורחים הוא בכלל דיני נדרים?
1. ראש השנה (ו.): בפיך - זו צדקה. אמר רבא: וצדקה מיחייב עלה לאלתר.
2. שו"ע יו"ד הל' צדקה סי' רנז ס"ג: "הצדקה, הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה, חייב ליתנה לעניים מיד. ואם איחר, עובר בבל תאחר (דברים כג, כב). שהרי בידו ליתן מיד, ועניים מצויים הם. ואם אין שם עניים, מפריש ומניח עד שימצא עניים. הגה: וכל זה בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו, אבל כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד גבאי, או שאר צדקה שיש לו ליתן לגבאי, אינו עובר עליה אף על גב דעניים מצויים. אא"כ תבעו הגבאי ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי היה מחלק להם מיד. ואם אין ידוע לגבאי, צריך הוא להודיע לגבאי מה שנדר, כדי שיוכל לתבעו. (מרדכי פ"ק דב"ב ופ"ק דר"ה). ולא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק להם, אבל אם אין דרך לחלק להם מיד, לא מקרי עניים מצויים. (גם זה במרדכי בב"ב). ואם אמר: אתן סלע לצדקה לפלוני, אינו עובר עד שיבא אותו עני, אף על גב דשאר עניים מצויים (ג"ז שם). ודוקא במפריש צדקה סתם, אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד, כמו שיראה לו. (טור בשם הרא"ש) וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותם שיהיו הגבאים רשאים לשנותה ולצורפה בזהב, הרי אלו מותרים (רמב"ם)".

אז ב"ה התקדמנו שבל תאחר אינו רק בקרבנות אלא גם בצדקה.
הח"ח סובר שמי שמזמין עניים לסעודה נחשב כנדר לתת להם צדקה. מה הבעיה?
[אפי' אם לא הוציא בפיו, יש מחלוקת אם צדקה חלה במחשבה, וראה שעה"צ סי' תרצד].

בדב"א העיר על הנהגת הח"ח דמסתמא הוי כקביעת זמן לצדקה שתהא בזמן שהוא אוכל, ואז יאכל העני עמו.
[ועוד דיתכן שב"ת הוא באיחור של יום דוקא. ע"ש].

מה שנכון נכון כתב:אז ב"ה התקדמנו שבל תאחר אינו רק בקרבנות אלא גם בצדקה.
הח"ח סובר שמי שמזמין עניים לסעודה נחשב כנדר לתת להם צדקה. מה הבעיה?
[אפי' אם לא הוציא בפיו, יש מחלוקת אם צדקה חלה במחשבה, וראה שעה"צ סי' תרצד].

בדב"א העיר על הנהגת הח"ח דמסתמא הוי כקביעת זמן לצדקה שתהא בזמן שהוא אוכל, ואז יאכל העני עמו.
[ועוד דיתכן שב"ת הוא באיחור של יום דוקא. ע"ש].

כבודו יקל מעל המעיין ויואיל בטובו לציין לנו המקור אם כבר.
היכן ראית בשעה"צ שם שדעת המשנ"ב היא כנ"ל?

שער הציון סימן תרל"ט ס"ק ס"ז ואם מצטער ברעב או בשינה ע"י המתנתו [ובפרט כשהזמין אצלו אורחים עניים ומסתמא לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים] אין לו להמתין דממ"נ אם מצטער חייב בודאי יכול לאכול ויוצא בזה המ"ע ואם מצטער פטור ג"כ יכול לאכול [בכורי יעקב] ואפשר עוד דלענין עניים דקיימי אם יעכבם מלאכול איסורא נמי איכא דהם אינם מחוייבים לצאת כל הדיעות ואיכא חשש דבל תאחר עיין ר"ה דף ד'.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:שער הציון סימן תרל"ט ס"ק ס"ז ואם מצטער ברעב או בשינה ע"י המתנתו [ובפרט כשהזמין אצלו אורחים עניים ומסתמא לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים] אין לו להמתין דממ"נ אם מצטער חייב בודאי יכול לאכול ויוצא בזה המ"ע ואם מצטער פטור ג"כ יכול לאכול [בכורי יעקב] ואפשר עוד דלענין עניים דקיימי אם יעכבם מלאכול איסורא נמי איכא דהם אינם מחוייבים לצאת כל הדיעות ואיכא חשש דבל תאחר עיין ר"ה דף ד'.

הובא כבר עיין לעיל. ועל כך השאלות.

מה שנכון נכון כתב:אולי יאסור ע"ע יין ופת הלילה אא"כ ישתה קודם להם מים, ועי' מ"ב רפט, י. (ול"ה לבטל את המצוה).

מי התיר לו לידור כזה נדר?!
אילו יבוא לפני - הייתי מכה אותו מכת מרדות על שהוא גורם לבטל דברי חכמים!

לא הבנתי מה החכמים הנ"ל מנסים להוכיח מהשעה"צ,
ואיך מוכח מהח"ח שמי שמזמין עניים לסעודה נחשב כנדר לתת להם צדקה?

ויעמוד השמן?!
מי שהביא את שעה"צ יבאר לנו מה הראיה של מרן הח"ח מראש השנה?

בעניותי איני יודע מה יש כאן להסביר.
אולי יעזור אם אציין לשו"ע יו"ד רנח, ג "אמר ליתן לחבירו מתנה, אם הוא עני הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו".

מי שסבור שדעת הח"ח שצדקה הוי נדר. צריך לפרנס את הראיה.
ומה הראיה מיור"ד. וכי אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

אכלתי פעם על שולחנו של אחד המדקדקים שליט''א,
ואמר שאני אברך ברכת המזון בזימון,
ושכח למזוג את הכוס, ( חששתי ששכח, וכיוונתי לברך על היין שבבקבוק)
לאחר ברכת המזון נזכר,
ומזג לי כוס יין לשתות,
כמדומה כוונתו לחוש שגם יין בכלל אמירה לצדקה.
( אחרי שמזג, אמרתי שכיונתי על היין שבבקבוק)

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

לא הבנתי. אם רגיל לומר 'שלום עליכם' אז גם נדרו הוא להאכילו לאחר אמירת 'שלום עליכם'

שומע ומשמיע כתב:לא הבנתי. אם רגיל לומר 'שלום עליכם' אז גם נדרו הוא להאכילו לאחר אמירת 'שלום עליכם'

ראה לעיל בשם הדב"א.

לא ציטטת דבריו וגם לא הבאת תוכנם וגם אני חשבתי שהם די ידועים מ"מ לזכות הרבים...

ז"ל הדבר אברהם בח"ב סי' ב' בהגהה

והנני להזכיר בזה מה ששמעתי הערה נפלאה בשם הרהגה"צ מוהר"ר ישראל מאיר מראדין שליט"א דהמארח עני לסעודת שבת מיד בבואו מביהכנ"ס צריך למהר לסעוד דהא קיימי עניים ולאלתר עבר בבל תאחר. והיא הערה יפה לכאורה, אלא לפי שאין העולם נזהר בזה כ"כ מהדרנא בתר זכותא דאינה נכונה, משום דאומדנא דמוכח הוא דהמארח עני לסעודת שבת דעתו היא שבשעה שיאכל הוא יאכל גם העני עמו והוי כקבע זמן לצדקה בשעה שיאכל הוא וא"כ כל זמן שהוא עצמו אינו אוכל עדיין לא הגיע זמן הצדקה ואין מקום לעבור בבל תאחר

איתן נוי כתב:מי שכבר קיבל שבת וכבר לילה-זמן צאה"כ ודאי, ומרגיש מאוד מאוד צמא ורוצה לשתות מים, אך מאחר ומתארח אצל חמיו ולא נעים לו לבקש ממנו להזדרז להגיע לבית ולעשות כעת קידוש, ועד שיאמרו את כל הפס' והפיוטים יקח זמן רב [בכדי להזדרז שלא יצטרך לשתות בלא קידוש] האם יש צד היתר בדבר והאם יש מקום לצרף ולהקל מאחר ועדיין לא הגיע זמן ר"ת?

לכאורה לא תלוי הדבר כלל בצאה"כ אלא בקבלת שבת

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

דנו בזה לגבי מצות בפסח

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

העני יכול להביא ראיה שהבטיחו בעה''ב שיאכל אצלו בליל שבת.
ולתבעו בבית דין בזה.
ובעה''ב צריך ראיה שלא הגיעה שעת הסעודה

צביב כתב:

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

העני יכול להביא ראיה שהבטיחו בעה''ב שיאכל אצלו בליל שבת.
ולתבעו בבית דין בזה.
ובעה''ב צריך ראיה שלא הגיעה שעת הסעודה

בעה"ב הבטיח? למי הוא הבטיח? סה"כ רוצה לעשות מצוה ולקיים הכנסת אורחים.
וכי אם בעה"ב רוצה להתחרט והעני מתנהג נניח בחוצפה וכל כה"ג, בעה"ב צריך התרה, מהיכי תיתי?

איתן נוי כתב:

צביב כתב:

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

העני יכול להביא ראיה שהבטיחו בעה''ב שיאכל אצלו בליל שבת.
ולתבעו בבית דין בזה.
ובעה''ב צריך ראיה שלא הגיעה שעת הסעודה

בעה"ב הבטיח? למי הוא הבטיח? סה"כ רוצה לעשות מצוה ולקיים הכנסת אורחים.
וכי אם בעה"ב רוצה להתחרט והעני מתנהג נניח בחוצפה וכל כה"ג, בעה"ב צריך התרה, מהיכי תיתי?

אם אדם ניגש אלי ביום ששי בצהרים ואומר לי "אתה אוכל אצלי הלילה" - מבחינתי זו הבטחה, ואני סומך עליו שלא להכין צרכי שבת.

ודינה ככל הבטחת ממון.

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:

צביב כתב:

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אם הזמין עני/חבר לסעודה נחשב כאומר שיתן לחבירו מתנה?

מהיכי תיתי שלא?

אדרבה מהיכי תיתי שכן? תוכיח!
הלוא אתה רוצה להוציא ממון,צדקה מבעה"ב, לא? אז תביא ראיה.

העני יכול להביא ראיה שהבטיחו בעה''ב שיאכל אצלו בליל שבת.
ולתבעו בבית דין בזה.
ובעה''ב צריך ראיה שלא הגיעה שעת הסעודה

בעה"ב הבטיח? למי הוא הבטיח? סה"כ רוצה לעשות מצוה ולקיים הכנסת אורחים.
וכי אם בעה"ב רוצה להתחרט והעני מתנהג נניח בחוצפה וכל כה"ג, בעה"ב צריך התרה, מהיכי תיתי?

אם אדם ניגש אלי ביום ששי בצהרים ואומר לי "אתה אוכל אצלי הלילה" - מבחינתי זו הבטחה, ואני סומך עליו שלא להכין צרכי שבת.

ודינה ככל הבטחת ממון.

השאלה מה הגדר, האם עד כדי כך שיכול לתבוע ממנו בדין?

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:אם אדם ניגש אלי ביום ששי בצהרים ואומר לי "אתה אוכל אצלי הלילה" - מבחינתי זו הבטחה, ואני סומך עליו שלא להכין צרכי שבת.
ודינה ככל הבטחת ממון.

השאלה מה הגדר, האם עד כדי כך שיכול לתבוע ממנו בדין?

כתבתי שדינה ככל הבטחת ממון, שבעני - לכאורה יכול לתבוע ממנו בדין, וב"עשיר" - הרי זה ממחוסרי אמנה (כי זו הבטחה ל"מתנה מועטת").

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:אם אדם ניגש אלי ביום ששי בצהרים ואומר לי "אתה אוכל אצלי הלילה" - מבחינתי זו הבטחה, ואני סומך עליו שלא להכין צרכי שבת.
ודינה ככל הבטחת ממון.

השאלה מה הגדר, האם עד כדי כך שיכול לתבוע ממנו בדין?

כתבתי שדינה ככל הבטחת ממון, שבעני - לכאורה יכול לתבוע ממנו בדין, וב"עשיר" - הרי זה ממחוסרי אמנה (כי זו הבטחה ל"מתנה מועטת").

צריך להביא פוסקים שיכתבו. בודק העניין בס"ד.
תשובה שקיבלתי:
בשו"ע חו"מ סימן ס סעיף ג מצאנו שאם התחייב לזון את חברו, יכול האורח לפדות את ההתחייבות בתשלום ממוני. ודינו שווה למתחייב לזות את בת אשתו. אולם דין זה נאמר דוקא בהתחיבות, אבל אם אמירה גרידא שהזמין אורח, אין ההזמנה מחייבת פיצוי כספי, ולכן אם חזר בו לא חייב לשלם לו תמורה.
וכל מה שחייב הוא רק מדין צדקה אבל כנדר/שבועה.