ונקרב את קרבן ה' למה לא נאסר מדין אתנן

[עליך עיננו]

מבואר בגמ' מובא ברש"י שהיה זה הכלים שאיתם חטאו עם בנות מדין, והרי הוי כאתנן זונה כותית שנאסר למזבח..ראיתי במשך חכמה שכך הקשה ותי' שמיירי שהתיכו את התכשיטים וזה לא נאסר, מדין שינוייהם מותרים עיי"ש
לכא' צ"ע שמשמע מהפסוקים שהיה זה אותם תכשיטים שהביאו לקרבן או לריקועים למזבח. וכדברי הרמב"ן שעשו מזה כלי שרת שיהיה זכרון, והרי אם התיכו אותם לא הוי כ"כ זכרון שהרי זה גופא ההיתר כדברי החינוך במצוה תקעא..

[מאיר סובל]

מי אמר שצריך להיות "כל כך" זכרון? זה זכרון קצת. מספיק להבנת הפסוק.
כל הי שראה את המזבח מצופה והיה שואל "אתמול הוא לא היה מצופה" או שהיה שואל "מי תרם את הציפוי" כבר ענו לו. זה מספיק.
וגם כלפי שמיא גליא.
זכרון לא חייב להיות בהשארת החפצא האסור כמות שהוא אסור דוקא.

[עליך עיננו]

מי אמר שצריך להיות "כל כך" זכרון? זה זכרון קצת. מספיק להבנת הפסוק.
כל הי שראה את המזבח מצופה והיה שואל "אתמול הוא לא היה מצופה" או שהיה שואל "מי תרם את הציפוי" כבר ענו לו. זה מספיק.
וגם כלפי שמיא גליא.
זכרון לא חייב להיות בהשארת החפצא האסור כמות שהוא אסור דוקא.

נכון! אבל בחינוך כ' טעם האיסור שלא יזכור מעשה העבירה..ואם ע"י התכה עדין זוכר חוזר האיסור של אתנן לא כך?

[מאיר סובל]

האיסור זה בזכרון גופו.
ובזכרון קל וקצת שלא באותו חפצא, אחרי שבטל ממנו שם הכלי ונעשה לדבר חדש, קצת זכרון יש, אבל לא החפצא של האיסור.
ומה שנאסר זה החפצא. הטעם הוא "טעם המצוה" ולא גדר המצוה.