אך תושב"ע מעמידה הרבה תנאים לגזר דין מוות עד שהוא נהיה כמעט לאו בר-ביצוע.
וכך גם המשמעות של כל החכמים (פרט לרבן גמליאל) במשנה בסוף פרק קמא דסנהדרין:
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:
מה פשר הדבר? מה משמעות הפער בין פשוטו של מקרא לתושב"ע?
חשבתי על כמה רעיונות.
הנה דברי הר"ן בדרשותיו, דרוש יא:
ונבאר עוד כשנניח צד אחד מהצדדים, הרי שנינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ ב) תנו רבנן מכירים אתם אותו כו' התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו'. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו (דברים יז יד - טו) כי תבא אל הארץ וגו' שום תשים עליך מלך וגו', שהיא מצוה שנצטוינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רבותינו ז"ל (סנהדרין כ ב), והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני.
נמצא שמינוי המלך שוה בישראל וביתר אומות שצריכים לסידור מדיני, ומינוי השופטים מיוחד וצריך יותר בישראל, וכמו שהזכיר עוד ואמר (דברים טז יח) ושפטו את העם משפט צדק, כלומר שמינוי השופטים ויכלתם, הוא שישפטו העם במשפטים צודקים אמיתיים בעצמם.
עיי"ש.
אז אולי אכן המוות, הוא אכן משפט צדק, אך רק בתנאים מאד מאד מסויימים. עד שהכל כמעט ונהפך לעניין תאורטי. אמנם ע"י משפט צדק זה נאצל השפע האלוקי.
או שכדברי רבינו הגר"א בביאורו את מה שבצלאל עשה תחלה בית ורק לאחר מכן כלים, הפך מציווי של משה. שהתורה שבכתב דומה לחותם והתושב"ע לנחתם. שהרושם יכול להיות הפוך. וכך התורה שבכתב זה התורה האידיאלית – ואילו תושב"ע – זה איך היא מבטאת את עצמה בעולם הזה.
כתבתי מהזכרון, אמרי נעם על ברכות כרגע אינו לפני (וזכור לי שיש בעוד מקום). מקווה שלא שבשתי את הכוונה שם.
אז אולי גם כאן בעקרון מגיע לכל עובר על עברות שיש בהם מידות בית דין מיתה, אך הלכה למעשה זה אינו כן.
ואולי להבדיל כמו בחוק החילוני שיש עונש המרבי, אף שככל מטילים אותו רק במקרים חריגים.
וכן יש לשאול על הדעות החלוקות במסכת סנהדרין (עא.) על הבן סורר ומורה ועיר הנידחת. שלדעת חכמים לא היו ולא עתידין שיהיו ונכתבו לצורך דרישת ולקיחת שכר.
ואילו רבי יונתן ראה את שניהם, וישב על קברו של בן סורר ומורה וישב על תילה של עיר הנידחת.
מה גם שניסוח דברי רבי יונתן מוזרים.דווקא הוא ראה במו עיניו את קברו של בן סורר ומורה ותילה של העיר הנידחת? דווקא הוא נכח בשני המקומות? או שהוא רמז שע"י דרישות הלכתיות שונות בלתי ישיימות – החכמים כביכול קברו את שתי המצוות הללו?
אשמח לשמוע ראיונות ומראי מקומות בנושא.
ותודה רבה מראש.
נ.ב. אולי גם יש לצרף לכאן את דברי הרמב"ם על עין תחת עין (הלכות חובל ומזיק א,ג):
זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר +במדבר ל"ה ל"א+ ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר.
ובמו"נ ח"ג פמ"א:
המצות אשר כלל אותם הכלל הששי, הם לקחת הדין מן החוטא, ותועלתם בכלל ידועה וכבר זכרנוה, ואמנם פרטיהם ודין כל חלק שבא בהם שמע אותם, שם עונש כל חוטא לזולתו בכלל שיעשה בו כמו שעשה בשוה, אם הזיק בגוף ינזק בגופו, ואם הזיק בממון ינזק בממונו, ויש לבעל הממון למחול ולהקל, אמנם ההורג לבד לחוזק חטאתו אין מקילין לו כלל ולא ילקח ממנו כופר, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ומפני זה אילו חיה הנהרג שעה אחת או ימים והוא מדבר ושכלו טוב ויאמר הניחו הורגי הנה מחלתי וסלחתי לו אין שומעים לו, אבל נפש בנפש בהכרח, בהשוות הקטן לגדול והעבד לבן חורין והחכם לסכל, שאין בכל חטאת האדם יותר גדול מזה, ומי שחסר אבר יחוסר אבר, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ולא תטריד רעיונך בהיותנו עונשים הנה בממון, כי הכונה הנה לתת סבת הפסוקים ולא סבת דברי התלמוד, ועם כל זה יש לי במה שאמרו בו התלמוד דעת ישמע פנים בפנים, והמכות אשר א"א לעשות כיוצא בם בשוה דינם בתשלומין, רק שבתו יתן ורפא ירפא, ומי שהזיק בממון ינזק בממונו כשעור ההוא בשוה, אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, רוצה לומר הדבר אשר לקח וילקח ממנו כיוצא בו
עיי"ש.