בס"ד
הנה עובדא הוה באברך אחד שנדר לעצמו ללמוד סך מסוים של חומר, ולשון הנדר היה שילמד את זה "בשבוע הראשון של הזמן". וחשב כך, כיון שבתוך חמשה עד שבע ימים יש לו אפשרות לסיים את הלימוד. אח"כ הסתכל בלוח ושם לב שהשבוע הראשון של הזמן הינו רק יומיים, מאחר וראש חודש היה ביום רביעי, ונשאר רק חמישי ושישי.
וכעת נסתפק, מכיון שלא אמר את הנדר בלשון "בשבע ימים הראשונים של הזמן", אלא לשונו היה בשבוע הראשון של הזמן, דהיינו באותו שבוע שחל בו תחילת הזמן. האם הוא חייב ללמוד הכל בתוך אותו זמן של יומיים, או מאחר וכוונתו באמת היתה לשבוע ימים של זמן רגיל בכולל, יכול ללמוד במשך שבוע ימים אע"פ שכבר נחשב בשבועות כשבוע שני של הזמן.
והנה העירוני דיש מקום לצדד דהוא פטור מללמוד הכל ביומיים - כיוון שהנודר חייב שיהיה פיו ולבו שווין (שו"ע יו"ד סי' רי ס"א). רק דיש לצדד שיהיה פטור לחלוטין מללמוד הכל בשבעה ימים, כיוון שאם נאמר ש"שבוע ראשון של הזמן" פירושו האמיתי רק היומיים האלה, והוא בלבו חשב שזה שבעה ימים, ייתכן שדינו כאותו אחד (שו"ע שם) שהיה בלבו 'פת חטים' (בנידון דידן 'שבעה ימים') והוציא בשפתיו 'פת שעורים' (בנידון דידן 'שבוע ראשון') שפטור משניהם.
ועוד סברא י"ל דמיירי הרי על מה שנדר ללמוד, שכוונתו היא למה שיכול ללמוד במשך הזמן שהיה בדעתו מלכתחילה (כלומר,שעשה אומדנא שיכול להספיק במשך 5 - 7 ימים). ואם ילמד במשך שני ימים, זה לא ייקרא לימוד, וממילא לא הייתה דעתו לכך.
והגאון רבי שמאי קהת גראס שליט"א (בעמח"ס שו"ת שבט הקהתי) כתב לי על סברא קמייתא – "נכון דבעינן פיו ולבו שוין". ושוב כתב לי בסוף – "מסכים למה שכתב", עכ"ל.
והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (רבה של שכונת גילה, ירושלים) כתב לי: "השבוע הראשון של הזמן הוא תמיד שבוע שלם. הוא לא אמר השבוע עד שבת, אלא השבוע הראשון של הזמן שייגמר בדיוק שבוע מאז קיבל על עצמו והתחיל ללמוד", עכ"ל.
והגאון רבי אברהם צבי הכהן שליט"א (בעמח"ס שו"ת ויצב אברהם) כתב לי ע"ז: "לענ"ד דומה יותר לאומר פת סתם, דאזלינן בתר מה שבלבו, וה"ה בנ"ד, היות ויכול להתפרש בשתי משמעויות, אזלינן בתר מחשבת לבו. ולכן, אם היתה כוונתו לשבוע הראשון עד שבת, הוי נדר בטעות ולא חל כלל, כיון שסבר שיש יותר ימים בשבוע. אבל אם היה כוונתו לשבוע ימים אחר התחלת הזמן, צריך לקיים נדרו ולסיים עד אז", עכ"ל.