בשו"ת 'שבט הלוי' כתב:יום עש"ק עקב תש"מ, פה לוצרן אוברנאו. כבוד ידידינו הה"ג היקר ומפואר וכו' ר' יעקב ויינגולד לאי"ט.
אחדשה"ט וש"ת באהבה, זה כמה שקבלתי מכתבו והרני משיב מפה חו"ל, והנה כבודו מסופק לדינא אמאי אין חיוב על כל אחד ואחד מישראל להוציא כל ממונו עבור חולה מסוכן הזקוק להוצאות מרובות להצלת חייו כגון לעבור נתוחים וכו' דהא כל או"א מוזהר בלאו דלא תעמוד על דם רעך, ומבואר באו"ח סי' תרנ"ו שצריך להוציא אפי' כל ממונו שלא לעבור על לאו והוא מדברי הר"ן פ"ג דסוכה והאריך קצת בציור השאלה.
ואומר להלכה וה' ברחמיו יהי' אתנו, והנה ספיקו דמר ודאי רק למש"כ הריב"ש סי' שפ"ז דהא דלעבור על ל"ת צריך להוציא גם כל ממונו אין הבדל בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאין בו מעשה, וא"כ גם הלאו דלא תעמוד על דם רעך בכלל זה אף על גב דהעבירה נעשית בשב וא"ת, אבל למש"כ החוות יאיר סי' קל"ט ועמו כמה מגדולי האחרונים דדוקא בלאו דקעביד מעשה אבל לאו כעין לא תעמוד וגו' דהעבירה היא המניעה אין חיוב להוציא כל ממונו, א"כ אין מקום להסתפק בזה, ועיין היטב בחי' הגרעק"א יו"ד סי' קנ"ז ובפ"ת שם.
אלא דמצאתי להח"ס בתשובות חו"מ סו"ס קע"ז שנשאל כעין חקירת כב' דשאל שם הג' השואל דלמש"כ הרמב"ם פ"ח ה"י ממתנת עניים דהמעלים עין מפדיון שבויים ה"ז עובר בלאו דלא תעמוד על דם רעך ולאו דלא תרדנו בפרך לעיניך וכו' יעש"ה, א"כ למה תנן גיטין מ"ה ע"א דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, והיינו לחד לישנא מפני דוחקא דצבורא וכפרש"י שם מפני עניות הצבור הא לשיטת הסוברים דגם בלאו שעוברים בשב וא"ת צריך לבזבז כל ממונו הם מחויבים גם להעני את עצמם, ומרן הח"ס מודה להשואל ביסודו, אלא שכ' לת' דצבור הנדחק ובזמן שאומות העולם תקיפים על שונאי ישראל הוי דוחקא דצבורא בכלל פקוח נפש כמש"כ הרא"ש פ"ק דב"ב, ובשו"ע יו"ד סו"ס רנ"א על כן חשו לדוחקא.
ולמדתי מדברי הח"ס תרתי כללא בזה חדא דדוקא להשיטות הסוברים דגם בלאו שעובר בשב וא"ת צריך לבזבז כל ממונו חייב בלאו דלא תעמוד לעשות כן, ועוד למדנו מדבריו דלאו זה מוטל על היחיד אם הוא עומד על דם חבירו ולא אחר ומוטל על הצבור אם שוין לעמוד על דם חביריהם, ומתירוצו עוד למדנו דבמציאות של זמן הזה שלא שייך הענין שדוחקא דצבורא יביא אותם לידי סכנה ופקו"נ הדר דינא דלאותם שיטות עכ"פ חייבים בכל ממונם.
אלא דמש"כ הח"ס דדבר זה תולה בשיטת הפוסקים הנ"ל אם חייב גם בלאו דעובר בשב וא"ת צל"ע מש"ס סנהדרין ע"ג ע"א דיליף דין זה דמנין לראה חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד וגו', ומקשה הש"ס דהא נפק"ל כבר מדין אבדת גופו מנין ת"ל והשבותו לו, ומת' הגמ' דאי מהתם הו"א בנפשי' אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל, ופרש"י דהכי משמעות הקרא דלא תעמוד דמשמע שתחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך, הרי דמפורש לכ"ע דחייב גם בממונו, ואין לומר דנפרש דחייב לאגורי, אבל לא בכל ממונו, ואם יוצרך כל ממונו נפסוק דיאבד ח"י רעך ולא יאבד זה ממונו, דלשון רש"י ודאי לא משמע כן מדכ' שאנו חייבין לחזור על כל הצדדין שלא יאבד דם רעך, והיינו ודאי מחשבון פשוט דממון חוזר ונפש שאבד אבד, וזה מחייב לבזבז גם כל ממונו, דמטרה אחת לפנינו להציל לקוחים למות בכל הצדדים שאפשר.
אמנם צלע"ק גם לאידך גיסא, דהנה בקושיית הגמ' דלמ"ל לא תוכל להתעלם תפ"ל מוהשבותו לו יש לדקדק דוהשבותו לו הוא רק עשה א"כ צריך לא תוכל ללאו ועיין מהרש"א סנהדרין שם הרגיש בזה וכ' בחד תי' דאם והשבותו לו קאי על אבדת הגוף א"כ גם לא תוכל להתעלם קאי על אבדת הגוף ואיכא גם ל"ת ול"צ לא תעמוד, וע"ז מת' הגמ' שאיצטרך דחייב גם למיגר, וא"כ להסוברים דבכל ל"ת שעובר בשב וא"ת חייב א"כ גם זה נפיק כבר מלא תוכל להתעלם, ור"ל שלא תתעלם מהשבת הגוף ואפילו בכל ממונך ככל ל"ת כה"ג.
ואף על גב דמהרש"א כ' עוד דרך דקושית הגמ' דלא לכתוב והשבותו לו, מ"מ דרכו הראשון דאיכא כבר הלאו דלא תוכל להתעלם מסתבר דכיון דאיכא עשה בהשבת הגוף מוהשבותו לו, גם לא תוכל להתעלם איכא דודאי לא גרע מממון, ובדוחק י"ל כיון דעיקר הלאו לממון ושם לא חייב בכל ממונו גם בל"ת להתעלם בגוף לא חייב.
וחשבתי עפ"י מש"כ הר"ן בחי' סנהדרין שהקשה דלמ"ל קרא דלא תעמוד להציל ראה שנטבע בנהר תפ"ל דילפינן שם דמצוה להציל הנרדף אפי' בשפיכות דמים של רודף, פי' ומכ"ש בממון, ותי' הר"ן דמרודף לא שמעינן אלא אם ברור כשמש שיטבע בנהר אבל הספק לא שמעינן, אבל מקרא דלא תעמוד שמעינן גם הספק, וכבר הוכחתי בעניי בשבט הלוי ח"א סי' ס' דאין כוונת הר"ן על ספק פשוט דמחצה על מחצה דגם זה היינו שומעין משם, אבל מש דחידש הקרא דלא תעמוד דכולל ספק וספק ספיקא ואפילו ספק הרחוק שהוא בכלל חיוב דלא תעמוד, ולא דרך ספק אלא דרך ודאי דכך צורת המצוה, דמצוה לעשות כל טצדקי שבעולם ובכל האמצעים, ואפילו על מיעוטא דמיעוטא של פקו"נ, ומזה יצא לחז"ל ביומא פ"ד ע"א ובפוסקים דחייב אפילו על ספק הרחוק, וא"כ י"ל דהיינו דחידשה תורה הכא בדין הוצאת ממון למצות ל"ת יותר מכל ל"ת שבתורה שחייב בממונו אפילו על ספק וס"ס ומיעוט הרחוק דלא שמעינן לה בשאר ל"ת.
ועוד י"ל בפשיטות למש"כ הרא"ש בסנהדרין דהניצל חייב לפרוע להמציל מה שהוציא עליו דאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית לי' ממון לניצל עצמו, והביא הרא"ש ראי' לזה וכ"ה בחי' הרמ"ה בסנהדרין שם, וא"כ היינו דחידשה תורה בל"ת זה יותר דאם אית לי' ממונא לניצל עצמו ואינו רוצה להוציא ממונו על הצלתו דמ"מ חייב מי שראה טביעתו להצילו גם בממונו, ויתבענו אח"כ לדינא ע"פ דברי הרא"ש הנ"ל.
והשתא לענין שאלתו דמר לפי ענ"ד יש ב' גדרים בזה דאם יארע כזה ליחיד במקום שאין מצילין אלא הוא כגון טובע בנהר וחיה גוררתו לדעת הח"ס זה תולה במחלוקת הפוסקים לענין לאו דעובר בשב וא"ת אם חייב בכל ממונו, ומכ"ש למש"כ בעניי בלאו דלא תעמוד על דם רעך שחייב גם בממונו במקום שהמצוה דוקא עליו, ובלא"ה הרי דעת הריב"ש כנ"ל דבכל לאו חייב, וכ' הפוסקים דהעיקר בזה כהריב"ש, עיין שד"ח במערכת הל' סי' ק"ז בזה, ובזה נדחה ג"כ מש"כ הפת"ש יו"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' לדחות דברי בה"י והצדק עם הבית הלל והגאון מהרש"ק דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו ועיין מש"כ בעניי בחי' לשם.
איברא כשאין הדבר מוטל על היחיד דוקא, וכל הציבור בכלל הקריאה כעין המציאות שכ' כב' פשיטא לי שאין יחיד בפ"ע מחויב להוציא כל ממונו, וצורת המצוה בענין זה [גם אם נגדיר דשייך על כולם הלאו דלא תעמוד וגו'] שהבי"ד או העומדים בראש יעשו את הרבים, אבל את היחיד עכ"פ אין לחייב בכנ"ל.
ולע"ע אסתגר בזה, והרני ידידכם דו"ש, מצפה לחסדי ה'.