קל וחומר אינו סברא רק מידה בתורה

[רון]

חשבתי להוכיח מה דמטו בי מדרשא דכחו של קל וחומר אינו מן הסברא רק כך הוא מידה בתורה לדרוש בקל וחומר,

ממה שכתבו תוס' בקידושין טז' ב' דילפינן קל וחומר אף בכה"ג שאין דין שבאמת זה קל וזה חמור, רק שדינו של זה אינו מפורש בתורה וכבר עושים מזה קל וחומר והביאו תוס' כמה דוגמאות לזה.
ואם הוא ענין של סברא, הרי שאין בזה שום סברא דהא סוף סוף דינם שוה.

שמא אפשר להחכימני בזה יותר?

[תוכן]

מי אומר שק"ו אינו סברא?

[ביקורת תהיה]

א. שנינו בפרק הערל: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִים, וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם; אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד.
ובגמרא פליגי בה תנאי: 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָבִי' וְלֹא מוֹאָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: 'עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם' - דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְקַדֵּם, וְלֹא דַרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לְקַדֵּם.
ב. תו שנינו: מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים, וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד, מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה דוֹרוֹת, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד.
ג. ולכאורה יש לתמוה, הלוא רבי שמעון הוא האומר כי טעם יש בהיתר עמונית ומואבית, טעם שאינו קיים במצרית ואדומית, ומאי קל וחומר?
אלא הראנו לדעת, כי מדת קל וחומר מדה היא בתורה, לאמר: קל הקיים בחמור (מכל טעם שהוא), ודאי שהוא קיים בקל.

[סגי נהור]

ידועה הראיה לזה מהק"ו: מה דאך מיין קעשענע, וואס דו טארסט נישט אריינלייגען דיין האנט, מעג איך יא - דיין קעשענע, וואו דו מעגסט יא אריינלייגען א האנט, מעג איך זיכער!

[מה שנכון נכון]

שבת קלב, א "ואין דנין ק"ו מהלכה", ופרש"י "דלא ניתנה תשבע"פ לידרש בי"ג מדות".

ובספר הכריתות בתי מדות א, ט

עוד בענין ק"ו ובענין יוכיח יש דין אחר, דאין דנין ק"ו מהלכה (ר"ל מהלכה למשה מסיני) כדאיתא בנזיר פרק כ"ג במתניתין א"ר עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר ומה עצם כשעורה ואמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן ק"ו, וקאמר בגמרא איבעיא להו עצם כשעורה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה וכו'. ומפרש בתשובות די"ג מדות הלל"מ מסיני וכי אגמריה על פסוק ולא על הלכה. ומכאן אנו למידין שאין דנין אחת מי"ג מדות על דבר הלכה למשה מסיני, וכן אין דנין יוכיח מהלכה.

[רון]

מי אומר שק"ו אינו סברא?

הספרים שלי כעת אינם מצויים אצלי עם המ"מ בענין,
אך מצאתי דרך בר אילן מאמר שלם של הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
בקונטרס עטרת פז שהקיף את הנושא באריכות גדולה כדרכו
להוכיח דבר זה שאין זה מסברא רק מידה היא בתורה

[רון]

ידועה הראיה לזה מהק"ו: מה דאך מיין קעשענע, וואס דו טארסט נישט אריינלייגען דיין האנט, מעג איך יא - דיין קעשענע, וואו דו מעגסט יא אריינלייגען א האנט, מעג איך זיכער!

לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן שמענו,
אך היכן נמצא המקור להא ד "לא ניתנה תורה אלא לדוברי אידיש".......
מסתמא שאם היית כותב לבן איש חי מכתב לא היית כותב באידיש......

[מקדש מלך]

אם איני טועה, כבר נסתפקו חכמי המזרח בדורות עברו בביאור המלה "יארצייט" המופיעה לרוב בספרי הפוסקים, ודרשוהו בנוטריקון...

[לבי במערב]

ידועה הראיה לזה מהק"ו: מה דאך מיין קעשענע, וואס דו טארסט נישט אריינלייגען דיין האנט, מעג איך יא - דיין קעשענע, וואו דו מעגסט יא אריינלייגען א האנט, מעג איך זיכער!

בתרגום חפשי:
ומה כיסי, שאתה אסור מלפשפש בו, מותר אני להכניס ידי בו; כיסך, שאתה מותר להכניס ידך בו, אינו דין שֶׁאֱהֵא מותר לפשפש בו?

אם איני טועה, כבר נסתפקו חכמי המזרח בדורות עברו בביאור המלה "יארצייט" המופיעה לרוב בספרי הפוסקים, ודרשוהו בנוטריקון...

וכנכב"ב.

[תוכן]

שבת קלב, א "ואין דנין ק"ו מהלכה", ופרש"י "דלא ניתנה תשבע"פ לידרש בי"ג מדות".

ובספר הכריתות בתי מדות א, ט

עוד בענין ק"ו ובענין יוכיח יש דין אחר, דאין דנין ק"ו מהלכה (ר"ל מהלכה למשה מסיני) כדאיתא בנזיר פרק כ"ג במתניתין א"ר עקיבא דנתי לפני ר' אליעזר ומה עצם כשעורה ואמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן ק"ו, וקאמר בגמרא איבעיא להו עצם כשעורה ורביעית דם ק"ו ואין דנין ק"ו מהלכה וכו'. ומפרש בתשובות די"ג מדות הלל"מ מסיני וכי אגמריה על פסוק ולא על הלכה. ומכאן אנו למידין שאין דנין אחת מי"ג מדות על דבר הלכה למשה מסיני, וכן אין דנין יוכיח מהלכה.

זה לא רלוונטי. בודאי ובודאי ק"ו סברא היא (עוד לא הסתכלתי בדברי הגרז"נ), אבל סברא זו להוציא הלכות לא נאמרה לגבי הל"מ.

[מה שנכון נכון]

נסה לעיין שוב בתשומת לב.

[כדכד]

מצאתי כתוב בשם המאירי במסכת ב"מ ג שרבי חייא לומד ק"ו חיוב שבועה בעדות במקצת מהודאה במקצת ודנו הראשונים איך לומד ר"ח ק"ו אם מסברא היינו מחיביים במב"מ ופוטרים עדות במקצת והמאירי כותב שאחרי שיש ק"ו אז מחדשים ממנו דינים אפילו שמסברה היינו אומרים אחרת והכותב שם כתב שיש לדיי זאת גם מהתוס' שם.
אולי מזה ראיה לענין האשכול

[כדכד]

התוס' שם אומרים שדרך הגמ' להביא פירכא על ק"ו ולא מסברא. (ב"מ ג: דה אבל בסופו). אפשר דמזה ראיה להיפך שהיה אפשר להביא סברות ולפרוך ק"ו ומה שלא עשו כך הוא משום שזה דרך הגמ' ולא משום שהק"ו במהותו אינו סברא