מקוה שכאן המקום המתאים. מאמר שמסרתי לפני 7 שנים בפני בני החבורה בשבת גיבוש.
בלי נדר מצורף גם כקובץ.
לא טוב היות האדם לבדו
כבוד אכסניה
נתאספנו כאן כל בני החבורה לאכילת סעודת ליל שבת קדש בצוותא, כדי לחזק את הדיבוק חברים בס"ד. לא היה שום ספק מה הפסוק מהפרשה עליו יש לייחד את הדבור בשבת כזו. הלא הוא הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו", וכפי שנאריך בזה בס"ד בסמוך. אבל ראשית נפתח בכבוד אכסניה, בעלי המקום שהעמידו את המקום לצורך הסעודה הזו.
נבקש מכל בני החבורה שלכל הפחות כשנגיע לברכת המזון, לברכם בכוונה בברכת האורח לבעה"ב. כמו כן ברכה מיוחדת לאלו מבני החבורה שיזמו את השבת הזו מתוך שימת לב לצורך בחיזוק זה, ולכל אלו שטרחו בארגון הסעודה הזו. יתן השי"ת שיעמוד להם לזכות לברכה והצלחה.
שנים מקרא ואחד תרגום
לפני שניכנס לנושא המרכזי הנ"ל רציתי להזכיר שתי נקודות. האחת היא ענין אמירת שנים מקרא ואחד תרגום. כעת שבת בראשית. רק לפני יומיים חגגנו את שמחת התורה בשמיני עצרת לרגל סיום קריאת התורה שבכתב בציבור כתקנת חז"ל וכסדר שנהגו בו כל תפוצות ישראל. הלכה היא מדינא דגמרא ממש, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. ונתייחד לכך סימן בשו"ע (או"ח סימן רפה). כדאי ללמוד אותו כעת. חז"ל הקדושים מבטיחים על כך שיאריכו לו ימיו ושנותיו.
יש חילוקי מנהגים, מה האופן הנכון, האם פעמיים מקרא ואח"כ תרגום, או מקרא שני אחר התרגום. האם לקרוא הכל ברצף או לחלק לימי השבוע. עכ"פ נפסק שצריך לכתחילה לסיים עד סעודת שבת שחרית, ועי"ש כמה זמנים לענין דיעבד עד מתי משלימים. יש דעה שאפשר לקרוא רש"י במקום תרגום, ונאמר שם בשו"ע שירא שמים יוצא ידי שניהם. א"כ ראוי ללמוד כל שבוע את הפרשה עם אונקלוס ורש"י. ובאמת רש"י על התורה הוא ממש קיצור של כל יסודות ההלכות וההשקפות של התורה והיהדות. יהודי שיודע את הרש"י על התורה הוא יהודי מסוג אחר.
אולי עוד יש שזוכרים את הגה"צ ר' זאב איידלמן זצ"ל איך שהיה יושב במרפסת ביתו בעש"ק אחר תפילת ותיקין כדרכו, ואומר בקול רם כל פסוק פעמיים, ואחריו את התרגום ואחריו את הרש"י, הכל בנחת ובנעימה, והיה מתמשך הענין כמה שעות, ועד סיימו לא אכל ולא שתה ולא שח, אשרי אוזן ששמעה זאת. [הגה"צ הנ"ל נסתלק בלא זש"ק, יהיו נא הדברים לזכרו ולעילוי נשמתו].
השקעה בלימוד פרשת השבוע
בהזדמנות זו כדאי להתעורר באופן כללי, שאסור להזניח את התורה שבכתב. לא מספיק להיות למדן ושקדן רק במסכתות הש"ס והמסתעף. התורה שבכתב היא חלק שצריך השקעה בפני עצמו. מי שילמד רש"י על התורה כמה שנים, צריך לשאוף ללמוד את הרמב"ן שהוא ממש ספר יסוד. יש עוד פירושים מהראשונים על התורה כמו אבן עזרא ורשב"ם וספורנו ועוד שאפשר לקבל מהם תועלת גדולה. יש יהודים תלמידי חכמים שלומדים אור החיים הק', ויש שלומדים את המדרש רבה ותנחומא.
יש כאלו שמשתדלים כל שבוע לרשום לפחות הערה אחת קטנה ממה שנתעוררו בשעת לימוד הפרשה. יש ספר על התורה מבעל הלבוש וכותב שם בהקדמתו שכל שבוע רשם משהו קטן ובמשך עשרות שנים נצטבר מכך חיבור גדול וחשוב. עכ"פ כדאי להתרגל כבר מגיל צעיר שלימוד הפרשה צריך להיעשות בקביעות חזקה ונתינת זמן וחשיבות לזה, [לא כאלו שמסתפקים בקריאת שמו"ת מהירה תוך כדי קריאת התורה ודי להם בכך].
שבת בראשית – זמן התחדשות
עוד דיבור קטן על שבת בראשית. זה זמן של התחדשות והתרעננות. הן מצד שמתחילים את קריאת התורה מתחילתה, והן מצד שהקריאה עוסקת בחידוש העולם וכל הבריאה, וכידוע שקריאת התורה מעוררת באותו זמן את הסגולות הקשורות לקריאה. וגם מצד שכעת מתחילה השיגרה של השנה החדשה.
זכינו לאלול ולעשרת ימי תשובה של תשובה מיראה, בטח כל אחד קיבל על עצמו קבלות לשנה הבאה לאחר התבוננות מעמיקה היכן הוא צריך להתחזק, אלו קבלות מתאימות למצבו וכו'. זכינו לסוכות ושמח"ת של קירבה לבורא ית' מתוך אהבה ושמחה. היינו עסוקים במצוות עד מעל הראש. עכשיו חוזרים לימי השיגרה, וכעת הזמן להיזכר כל אחד בהחלטות הגדולות של עשי"ת ולהתחיל ליישם אותן ולחיות על פיהן. כך היושר לנהוג, ומצורף לזה הסייעתא דשמיא המיוחדת של שבת בראשית שהוא זמן מסוגל להתחדשות. וכל הבא ליטהר מסייעין אותו.
לא טוב היות האדם לבדו - טכנית
ועכשיו נפנה בס"ד אל הענין שלשמו נתכנסנו כאן היום. התורה מספרת לנו שאחר בריאת אדם הראשון אמר הקב"ה, לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. כביכול הקב"ה ראה שהמצב בו אדם בודד אינו טוב, ולכן הוא יצר את האשה להיות לו עזר. [אנו אומרים "כביכול", לפי שאצל הקב"ה כמובן אין "הוה אמינא" שמתבררת לו כלא נכונה וצריכה תיקון. כל מה שאפשר להגיע לאחר עיון הכי עמוק, אצל הבורא ית' שהוא מקור החכמה זה ברור מלכתחילה, אלא כך גזרה חכמתו לברוא בסדר הזה, קודם אדם לבד ואח"כ לצרף אשה, ורק כדי לסבר את אזנינו, זה נאמר בצורה כזאת כאילו הקב"ה שב וראה שזה לא טוב. ובודאי יש בזה גם מסודות התורה, אלא שאין זה ענייננו כאן].
ענין זה יש בו כמה עומקים. עומק לפנים מעומק. וננסה בס"ד לבאר כאן את הדברים מהקל אל הכבד.
ראשית יש כאן ענין של עזר כנגדו במובן פיזי, טכני. כלומר הכוחות והאפשרויות שיש לשני אנשים הוא הרבה יותר מאשר של אדם אחד כפול שנים. זה יוצר רמה אחרת לגמרי של אפשרויות. יש אמנם מקרים מסויימים ששנים הם לא יותר מאשר אחד כפול שנים. נניח אדם צריך לפרק את הסוכה (אנו יום לאחר שמח"ת ונטלנו דוגמה מענייני דיומא). יש לו 100 ברגים לפרק. אם הוא יעשה זאת לבד זה יקח שעה. אם יבוא חבר ויפרק חצי, זה יקח להם ביחד חצי שעה. אבל במקרה הזה אין רווח אמיתי מהצירוף. כי הושקעה כאן עדיין עבודה של שעה, אלא שזה עשה חציה וזה חציה.
אנו מדברים על אופן אחר. נישאר עדיין בסוכה. צריך להוריד קורות ולהעמיד בפינת החצר. אדם אחד יצטרך לעלות בסולם, להוריד קורה, לרדת ולהניח. שוב לעלות, וכן הלאה. אם יהיו שנים, אחד יישאר כל הזמן על הסולם וימסור לחבירו העומד על הקרקע. וכך נעלמו כל העליות והירידות. הפעולה נעשתה בהרבה פחות אנרגיה. לפעמים זה מצב שבכלל אחד לא יכול לעשות. אם הקורה מאד כבידה. אחד לא יוכל בכלל להרימה (ללא נזק לגבו או שריריו), ושנים ירימוה. כשפורסים מפה, או כל טיפול בדבר בעל שטח גדול, האנרגיה שישקיעו שנים בעשייה היא הרבה פחות מאשר כפול מהאנרגיה שישקיע אדם אחד, והתוצאות טובות לאין ערוך.
[ראה דבר דומה במס' ב"ב דף יג. לגבי חלוקה בין שני אנשים שהיו שותפים בחמור, שאחד יש לו שני שליש בחמור ואחד יש לו שליש, שמבואר בתוס' ד"ה בכור ופשוט שאם יתנו לזה יום להשתמש ולזה יומיים, זה לא הוגן, כי ביומיים יכול לעשות יותר מכפול מאשר חבירו, כגון שיש שוק מוצלח במרחק יומיים, הראשון לא יוכל בכלל להשתתף בו מה שא"כ השני].
רש"י על התורה בפרשת שלח מביא מחז"ל ששנים יכולים לשאת משא כבד הרבה יותר מאשר כפל של יחיד. ובכלל את היסוד הזה כבר אמרו חז"ל על הפסוק עולם חסד ייבנה, שכל מהות העולם וסדרי תהלוכותיו בנויים על חסד. כי אילו אדם אחד יעשה הכל לבד. הוא יצטרך לבד לזרוע וכו' עד אפיית הפת ובישול התבשיל. לגדל בהמות, לצודם, ולעשות את כל מלאכות העור והבגד, כל מלאכות הבנייה, כל מלאכות חרש עץ וחרש ברזל, וכן לעשרות או למאות. וזה כמעט לא מציאותי. הן מבחינה טכנית, להשתלט על מוקדי עשייה כה רבים, והן מבחינת היידע והמיומנות בכל כך הרבה תחומים. אבל העולם מיוסד על כך שאדם אחד חקלאי ומגדל מאה טון של חיטה. הוא עצמו צריך טון אחד ובשאר החיטה הוא קונה מחבירו הנגר את כלי הבית, ומחבירו האורג את הבדים וכן הלאה. וכך עושים כל חביריו האורגים והנגרים והחייטים וכו', כל אחד מתמקד רק בתחום שלו, ובעודף על צרכיו הוא משיג את כל הנצרך לו.
וכבר שלמה המלך אמר דברים ברורים בענין זה במגילת קהלת שקראנוה זה עתה (פ"ד) טובים השנים מן האחד וגו', כי אם יפולו האחד יקים את חבירו וגו', גם אם ישכבו שנים וחם להם וגו'. אולי הפסוק מדבר על נפילה פיזית ועל חום פיזי, אבל בהחלט יש להקיש מזה על נפילה וחום במובן הרגשי והרוחני [שידובר בזה בסמוך], שאחד לא יכול להקים ולחמם את עצמו, ובשנים כל אחד יכול לקום ולהתחמם בו זמנית מחבירו. הרי לנו שחיבור של שנים יוצר מצב נעלה לגמרי מאשר כפל שני יחידים.
[הענין דומה במקצת למאמר הידוע "השלם הוא יותר מסך חלקיו", אם כי הפתגם הזה בא לבטא דוקא את מעלת השלימות, שזה נושא נוסף].
לא טוב היות האדם לבדו - רגשית
זה רובד אחד של הענין. אבל התורה התכוונה להרבה יותר מזה. הכוונה לחלק הנפשי, הרגשי, של האדם. כי בצד הטכני כמה שזה חשוב, עדיין סוף סוף אדם חרוץ שיש לו אמצעים, איכשהו יכול להסתדר לבד פחות או יותר. הוא יצטרך לחיות יותר בפשטות אבל זה מציאותי. אבל תחושת הבדידות, אין שום אפשרות להתגבר עליה ללא חבר. הקב"ה ברא כך את האדם שהוא יצור חברתי. הוא מוכרח חברים ואין לזה תחליף.
זכורני בצעירותי שהיה מעשה בדייג שאבדה ספינתו בים, וגילוהו ממסוק לאחר זמן רב. וכבר הוא היה באפיסת כוחות ללא מים ומזון ותרופות וכדומה. הטייס ירד אליו ושאל אותו מה הדבר הראשון להביא לו. והוא ענה שדבר ראשון יביאו לו בטריות למכשיר הרדיו שלו, כי בו הוא שומע קולות של אנשים מדברים וזה מפיג את בדידותו. (ברוך השם שאנחנו מכירים את הכלי הטמא הזה רק מסיפורים. שהרי כשגדולי ישראל ראו שבדור האחרון זה נעשה לאחד מסרסוריו העיקריים של הסטרא אחרא, הם ציוו על כל יהודי כשר להתרחק מזה כמו משאר המכשולות המתועבים). כי תחושת הבדידות של אותו דייג היתה קשה לו מנשוא יותר מאשר שאר מחסוריו הפיזיים. וכך אמר חוני המעגל כששב לתחיה לאחר שכל בני דורו פסו מן העולם – "או חברותא או מיתותא".
כאן צריך לבאר נקודה חשובה. יש דבר שנקרא כישורים חברתיים. כמו שיש כשרון של תפיסה טובה, הבנה עמוקה, או זיכרון וכדומה. יש סוג של כישרון להתנהל היטב בחברה. מי שיש לו את זה, אין לו בעיה. בכל פעם שהוא נקלע לחברה, הוא מתערב מיד בשיחה, והוא מקובל בחברה, ותמיד יש לו חיי חברה וטוב לו. הוא אפילו לא מעלה על דעתו ולא יכול להבין את המצוקה של זולתו.
לעומת זאת יש אנשים שלוקים בחסר בכישרון הזה. אין להם כישורים חברתיים. חשוב לציין שבדרך כלל זה נובע למעשה ממעלות ועומק. אדם עמוק ורגיש (במובן החיובי של רגישות לזולת) מרגיש שהוא נדחף לתוך קבוצה וקשה לו לעשות את זה. הוא מבין טוב יותר מתי הוא לא רצוי וכל מיני פרטים כאלו שלא נאריך בהם, והוא למעשה לא מתפקד טוב בחברה. הוא אדם נפלא, עמוק ומענין. יש הרבה מה לשמוע ממנו בכל תחום ואפשר להיעזר בו. אבל למעשה בגלל הליקוי בכישורים החברתיים שלו הוא בסופו של דבר בודד. הוא חי כאילו עם המון חברים ולמעשה הוא בודד.
אדם יכול לשאת בדידות לזמן קצר. אבל מיודעינו זה בודד כבר חודשים ושנים, והוא ממש על סף שבירה נפשית. ודברים כאלו קורים כל הזמן. אנשים רח"ל ממש מתמוטטים בגלל הבדידות שלהם. הם מרגישים כל כך לבד במשך תקופה ממושכת, בדרך כלל רוב חייהם, והם בסיכון גבוה לבריאותם הנפשית רח"ל.
זו החשיבות של דיבוק חברים. אלו שהקב"ה חנן אותם בכישורים חברתיים מוטל עליהם תפקיד. כל אחד צריך לתרום לעולם מהכשרונות שהקב"ה נתן לו. אחד תורם מחכמתו ומהתובנות שלו על כל התופעות שבעולם, אחד תורם מהכשרון שלו לארגן דברים וכן הלאה. ומי שיש לו יכולת חברתית, חובה עליו לדאוג שבסביבה שלו לא יהיו חללים. צריך לשים לב לשקטים, לא לשכוח לספר להם כשמתארגן משהו חברתי. לפתוח עמם בשיחה מדי פעם. הם לא יודעים או לא יכולים לעשות זאת לבד, אבל זה לא פחות חסר להם. להציע להם ללמוד איתם. לבקר אצלם, להזמינם לביקור, וכן על זו הדרך.
מבחינה מסויימת זה לא חסד וחמלה. זו זכות בסיסית של כל אדם להיות חלק מהחברה. וחובה בסיסית למי שיכול לדאוג לזה שכולם באמת יזכו להיות חלק מהחברה. אתה תדאג לפלוני, ואתה תקבל אחר כך מההוא כפל כפלים מתוך מה שההוא יכול לתרום בכשרונותיו שלו. זה באמת גם חסד עצום שלפעמים גובל בהצלת נפשות ממש. אבל זה מאושיות ויסודות חברה תקינה, שהמוצלחים בנושא זה ידאגו לאחרים שקשה להם, וכולם ייצאו מורווחים מאד מהענין. היה ראוי להרחיב עוד בנושא חשוב זה, אבל כעת לא הזמן המתאים, אולי בס"ד עוד חזון למועד.
לא טוב היות האדם לבדו - עבודת המידות
ועדיין יש כאן עומק נוסף יותר. שהרי אפשר לשאול מדוע באמת הקב"ה ברא כך את האדם שיהא לו צורך נפשי בחברה. הרי במקום לומר לא טוב היות האדם לבדו ולברוא לו עזר, יעשה הקב"ה שכן יהיה לו טוב לבדו ולא יצטרך שום עזר מאף אחד, ושלום על ישראל. שמעתי פעם בשם אחד מגדולי האדמורי"ם בדורות הקודמים (דומני הרה"ק ר' מיכלי מזלוטשוב) ששאל מדוע הקב"ה לא ברא את האדם שיוכל להוליד בעצמו בלי צורך באשה. והשיב שזה בשביל לעבוד על המידות. ואני רוצה להרחיב מעט את ביאור הענין.
כתוב בפסוק אדם עיר פרא יוולד. אדם נולד פרא. עם מידות לא מעובדות. אילו אדם היה חי לבד, הוא היה נשאר עם כל המידות הרעות. שום דבר לא יכריח אותו לשנות את הכעס שלו ואת הגאווה וכן את כל שאר המידות. לחיות עם אדם אחר, זה מחייב להבין שגם השני יש לו צרכים. והצרכים שלו לא תמיד עולים בקנה אחד עם שלי. וכדי לחיות יחד, צריך ללמוד לוותר לפעמים. צריך ללמוד לחשוב על השני. להרגיש את השני. להיות פחות אנוכיי (אגואיסט בלעז). ללמוד שלפעמים השני צודק, ולרכוש בכך ענווה והכנעה. ללמוד לכבוש את הכעס.
אם אדם היה יכול להסתדר לבד, אזי ברגע שהצרכים שלו היו מתנגשים עם של השני, מיד הוא היה נפרד מהשני וחוזר לחיות לבד ונשאר עם כל המידות הרעות שלו. והלא "האדם לא נברא כי אם לשבר (או לתקן כהצעת מרן הגר"ש רוזובסקי) את מידותיו, ואם לאו למה לו חיים" כלשון אדונינו הגר"א המובא באבן שלמה. וידועים דברי רבינו חיים ויטאל בהקדמתו לשערי קדושה כי על המידות לא ניתנו מצוות בתורה, כי דרך ארץ קדמה לתורה, ואין התורה מדברת בכלל במי שלא תיקן את מידותיו, שאינו בכלל אדם.
כמובן שבחיי אישות של זוגיות זה בא לידי ביטוי באופן הכי חזק. וכבר אמרו חז"ל על הפסוק 'מושיב יחידים ביתה', שזה ממש נפלאות הבורא, שאיש ואשה שכל אחד בא מרקע אחר לגמרי עם הרגלים שונים לגמרי, עם טבע בסיסי שונה לגמרי, מצליחים לשרוד יחד. ואם הם עובדים על המידות שלהם, הרי הם לא סתם שורדים אלא באמת טוב ונעים להם יחד באהבה ואחווה.
הרב דסלר כתב בסוף קונטרס החסד שלו, שהוא נוהג לומר לכל זוג שבאים להתברך מפיו ולקבל הדרכה, שכל זמן שכל אחד מכם יחשוב מה אני יכול לתרום לזוגיות שלנו, תהיו שניכם מאושרים. אבל ברגע שכל אחד יתחיל לחשוב מה אני נוטל מן הזוגיות שלנו, הנה אושרכם מכם והלאה.
ידוע שמרן הרב שטיינמן (שליט"א) זצ"ל אמר פעם לאנשים שיש להם מכון להדרכת חתנים וכלות לקראת הנישואין, שבאו לשאול אותו מה צריך להדריך. והוא אמר שיש רק שלש דברים קצרים לומר להם, לוותר לוותר ולוותר... (גם להיות הורים לילדים זה מכריח מאד לעבוד על המידות, אבל זה לא בשבילכם).
ולכן ברא הקב"ה את האדם באופן שהוא יהיה ממש מוכרח ואנוס להינשא, ובפרט אם הוא רוצה להקים משפחה, וזהו עומק הענין של לא טוב היות האדם לבדו, כלומר הוא יישאר "לא טוב", אדם רע ומושחת, אם יהא לבדו, ולכן אעשה לו עזר כנגדו כדי שיצטרך להיהפך לטוב. זה גם שופך אור חדש על הביטוי "כנגדו" (שכבר עמדו עליו חז"ל הקדושים בדרכם). העזר האמיתי הוא דוקא משום שזה לכאורה כנגדו (וראה בס' מי השילוח כאן). [חוברת ההדרכה המופלאה לחתנים של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל בנויה הרבה על היסוד הזה].
חיי חברה בונים את אישיות האדם
אמנם גם חיי חברה רגילים, אף שזה פחות קשה מאשר במסגרת המחייבת מאד של זוגיות, עדיין יש בזה את אותו המהלך בדיוק. [אמנם יש גם פן שני לענין, שבזוגיות האדם יכול להרגיש שבת זוגו היא חלק ממנו ואז מצד אחד יותר קל לוותר, אבל עדיין בלא עבודת מידות אדם לא יגיע להרגשה כזו. ואכמ"ל מדי במערכת הזוגיות שעדיין הצעירים אינם בסוגיא זו].
הקב"ה ברא את האדם מוכרח לחברים, כדי שזה יחייב אותו ללמוד לחיות עם אחרים, ובכך לשפר את מידותיו הלקויות. ידועה התופעה שלבנים יחידים לפעמים יותר קשה בתחילת דרכם להסתדר בחברה, כי חסרה להם ההתחככות בבית. זה שחיים בבית עם אחים ואחיות, אע"פ שבגלל זה יש מריבות וקשיים, זה בסופו של דבר בונה את האישיות. [יש הורים לילד יחיד שמחפשים הזדמנויות לשלוח אותו להתארח במשפחות ברוכות ילדים מהסיבה הזו]. זו אחת המעלות של חיי פנימיה בישיבה, אע"פ שיש לזה גם חסרונות לא מעטים, והיו מגדולי ישראל שהעדיפו שבניהם יישנו בבית אם אפשר. בדרך כלל מעודדים ילדים לשחק משחקים של קבוצות שמשחקים בהם נגד הזולת, ואחת הסיבות כי זה מפתח את היכולת הזו לחיות עם הזולת. ללמוד להפסיד בהגינות, ולכבד את האפשרות שהשני הוא המנצח.
חיי חברה זה כור היתוך למידות. ולכן חשוב שאדם יבין שחיי חברה זה לא איזה כורח שהיה עדיף בלעדיו. זה חלק חשוב ועיקרי בבנין האישיות של האדם. זה לכתחילה. וזה נוגע לכל יחיד ויחיד בבואו בין הבריות, ללמוד להיות מעורב בדעת עם הבריות. ואם הוא זוכה להיות גורם מסייע לאלו שמתקשים בכך, בודאי מלבד המצוה הנוראה של חסד והצלת נפשות וסיוע לזולת לחיות נכון, הרי את עצמו הוא בודאי בונה בכך ומגיע לתכלית הבריאה, להיות טוב.
כדאי לציין למאמרו היסודי של ר' ירוחם ממיר בפ' וישלח על כך שלהיות "לבדו" זו דרגה עליונה ונחוצה. להיות ניזון רוחנית מתוך עצמו ללא תלות בזולתו. ודיברנו על זה במק"א כ"פ. אבל זה מתייחס לחלק של פיתוח החכמה והרגשים רוחניים, אבל לא לחלק של עבודת המידות.
ובכל זאת בנותן ענין לציין כאן שיש לנקוט משנה זהירות כשבאים לסייע לזולת בחברה ולהסתייע בו, לא ליצור מצב של חולשה אצל עצמו או אצל זולתו, מצב שיהא בו תלות. החכמה היא לתת לזולת את צרכיו הרגשיים באופן שזה יחזק אותו נפשית ויגרום לו להיות עומד על רגליו שלו בעצמאות ללא קביים חברתיים. וכן לגבי עצמו, להסתייע בזולת באופן זה. וזו עבודה קשה שבמקדש, ועוד חזון למועד להרחיב בזה בס"ד.
חיי חברה יוצרים "מחייב"
ישנה נקודה נוספת הקרובה לנושא. הפסוק במשלי אומר 'לתאוה יבקש נפרד', ופירשו המפרשים שכשאדם רוצה למלא תאוותו הוא מבקש להיות לבדו. כפי שסיפרו חז"ל [במסכת ברכות דף כח] שרבי יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, לתמיהתם ביאר, צאו וראו שאדם עובר עבירה אומר ולוואי שלא יראני אדם.
עכ"פ נמצינו למדים שאדם השרוי בחברה זה מהווה שמירה מעולה עבורו שלא לחטוא, מתוך שהוא מתבייש מחביריו, וגם מתוך שהוא מתחזק בהשראתם. וכנראה זה עובד גם בתחום המידות. אם אדם חלק מחברייא בעלי מידות טובות זה משפיע עליו לטובה. אבל זה נושא בפני עצמו והארכנו בו במקום אחר (בקונטרס "בשער" חלק א בענין תלמידי רבי עקיבא), וכאן בא רק להשלמת הענין.
הקב"ה יעזור שנזכה לקבל עלינו עול שקידת התורה בכלל, ובתורה שבכתב בפרט, ולהתחדש כעת לשמור כל מה שקיבלנו על עצמינו, ולבנות ולהיבנות כראוי לאנשי מעלה. אכי"ר.
(נאמר בסעודת ליל ש"ק בראשית תשע"ד בפני קבוצה מתלמידי ישיבת שערי תורה)