אליהו בן עמרם כתב:לאחר העיון בחקירה הראשונה, האם תועיל תוספת כוונת מצוה בתוכ"ד למעשה מצוה בלי כוונה:
חשבתי שניתן אולי לענ"ד לחלק כך בין סוגי הכוונות/המחשבות/גמירות הדעת.
ישנם מעשים שנלוות אליהם מחשבות/כוונות, כגון מעשה הפרה שאומר בפיו "מופר לך", שנלווית אליו הכוונה/מחשבה/רצון לבטל את הנדר של אשתו/ביתו.
כמו ש"מחשבה/רצון" לבד לא מועילים לבטל את הנדר, כך גם "אמירה" בעלמא של "מופר לך" בלי מחשבה ורצון איננה כלום (וענין "דברים שבלב אינם דברים" - לא שייכא).
ונתחדש לנו, לפי דברי הר"ן, שאדם גומר את מחשבתו בתוכ"ד, ולכן, יש לו את האפשרות לחזור בו, ולא רק "לחזור ובו" ולבטל מחשבתו הראשונה, כי אם להוסיף מחשבה מקיימת המצטרפת למעשה - בתוכ"ד. וכן בקריעה, שנלווה לה ביטוי פנימי מחשבתי של צער על מת מסוים. וכן ב"מגדף" (אילולא דברי הר"ן שגומר בדעתו בשעת מעשהו ממש), שנלווה לה רצון/מחשבה לגדף/לקלל/לזלזל. ולכן החת"ס מחדש בשו"ת שיכול אדם לחזור בו תוכ"ד מקללה שקילל את אביו, כיון שיכול לבטל את מחשבת/כוונת הזלזול בו תוכ"ד.
משא"כ בכוונה לשם מצוה, שאיננה "מחשבה פוזיטיבית" (אין לי כרגע ביטוי "ישיבתי" חליפי), אלא הינה בסה"כ תשובה לשאלה: למה עשה מה שעשה? ומה ה"סיבה" למעשהו, האם למטרת מצוה או למטרה אחרת. (הגדרה זו מקבלת סימוכין לענ"ד מדברי החיי אדם בכלל ס"ח שמחדש "סתמא לשמה" במעשה מצוות הצריכות כוונה - יעויין במשנ"ב סי' ס סק"י). כאשר דנים על ה"סיבה" למעשהו היבש, אי אפשר לומר שיכול לצרף "סיבה" לאחר שעשה מעשה בלי סיבה, או עם סיבה אחרת.
ולדוגמא: אינני יכול לומר, שאם החלטתי לתקוע בשופר כדי להנעים מנגינות לאזני, שאחר כך אוכל לבאר שהסיבה שתקעתי היתה לשם מצוה, כיון שסיבה בדרך כלל צריכה לקדום למעשה או תוך כדי מעשה, ולא אחר כך. זו טבעה של סיבה.
ואם כנים הדברים, הרי שאפשר אולי לפשוט גם את הספיקות הנוספים שכתבתי לעייל:
א. עבר על לאו, כגון אכל מאכלות אסורות וחשב שמותר לאכלן (שוגג), ותוך כדי דיבור נזכר שאסור לאכלן (ולא נתחרט על אכילתו) - האם נחשב כמי שעבר על האיסור במזיד כמחשבתו השניה? או בשוגג - כמחשבתו הראשונה?
ב. עשה מלאכה אסורה בשבת, וכשעשאה חשב שאסור לעשותה (מזיד), ותוך כדי דיבור התחשב בדעתו והחליט שמותר לעשותה (שוגג) - האם יביא חטאת על שגגתו - כמחשבתו השניה, או דהווי "חולין בעזרה" כיון שבשעת מעשהו היה מזיד?
שכן, שוגג או מזיד בעשיית מעשה עבירה, מהותם "ידיעה" או "חוסר ידיעה".
כלומר, כדי שייחשב אדם ל"מזיד", צריך שיידע בשעת מעשה שאסור לו לעשות מעשה זה, וב"שוגג" - שלא ידע בשעת מעשה שאסור לו, אלא חושב שמותר לו.
"ידיעה" זו לא ניתן לתקן או לשנות אחר מעשה. כי כל מה שניתן לשנות/לתקן/להוסיף אינו אלא מחשבה הנדרשת
בנוסף למעשה היבש (כוונה לבטל את הנדר לנודרת), או "גמירות דעת" לקנות חפץ או להיות בעלים על חפץ שהיא נדרשת בנוסף למעשה הקנין היבש (הגבהה/משיכה וכיוצ"ב), וכדברי הר"ן שאדם משייר לו זמן למחשבה/החלטה זו עד לסוף זמן תוכ"ד.
אבל "ידיעת האיסור", שבאה לענות על השאלה, האם בשעת מעשה ידע שמעשהו אסור או מותר, והאם למרות שידע שאסור עשה מה שעשה, זה אי אפשר לתקן, כיון שזאת עובדה מציאותית: ידע או לא ידע, והיא צריכה להיות בשעת מעשה ולא אחריו.