הנה כבר הובא בשו''ע (יו''ד רמ''ב ל''א) שחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, והאריכו בזה הפוסקים.
ומצינו אלו שכתבו שבזמנינו לא שייך כלל, עי' בכנה''ג שהביא מר' עזריה פיגו ' שבעוה'ר בזמנינו המורה יורה כבן סורר ומורה, ואין להם שיקול הדעת אלא כסומא בארובה, בודאי אם אוסר רשאי להתיר, כי בודאי לא יתיר אא''כ י''ל רביה ברורה, וכל האוסר הוא רק מפני שאינו בקי בדינים ולכן הוא מחמיר בלי שום טעם'.
ובערוה''ש כתב 'והנלענ''ד דס''ל לרבותינו אלה [ הר''מ והטור שהשמיטו דין זה] דעכשיו אחר שנתפשטו ספרי הש''ס והפוסקים ל''ש כלל דין זה שהרי כבר נתבאר דדין זה אינו אלא כשנחלקו בסברא בעלמא, ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמ' או איזה פוסק, ורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא'.
---------------
שמעתי בזה סיפור נפלא מהרשב''כ שליט''א, ואלמלא שמעתי מפיו של ת''ח מובה''ק בעל המעשה, לא הייתי מאמין. וכה סיפר:
יום א' מלפני רבות בשנים, ואני יושב בביהמ''ד 'הישן' בישיבת ליקוואוד, ויבא אלי רבי משה שמעון שפירא שליט''א [מגדולי הת''ח והשקדנים בעיר, ובעולם] ויאמר, הנה שאלתי שאלה לרב א', ופסקו לא מצא חן בעיני, האם אני יכול לשאול מישהו אחר? לך נא שאל את רבי משה פיינשטיין [הרב המספר גדל בשכונתו, והיה קרוב אליו מאוד].
קמתי והלכתי להטלפון הציבורי שמאחורי ביהמ''ד, והתקשרתי לרבינו זצ''ל ושטחתי לפניו את השאלה.
ענה לי הגר''מ ואמר: הרב הראשון ששאל, האם הוא יודע ומכיר תלמוד ירושלמי? עניתי לא, מסתמא לא, אבל מה זה משנה?
ויען רבי משה ואמר: כל הדין הזה, ל''ש רק במי שבקי בכל התורה כולה. אבל אם אין ידיו בכל, אפשר שהפסק שלו הוא סותר ירושלמי במעשר שני! ולכן עליו לא נאמר. [וסיים הגר''מ, אבל אל תפרסם זה...].
בינו נא זאת!