שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן סג סעיף ה
"אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא. הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סי' צ"ט סעיף א'."
הרי שמעירים את הישן כדי שיקיים דאורייתא, אך לא בשביל דרבנן. א"כ לברכת המזון יעירו אותו, אך מצד זימון לא.
לענין שיעור זמן ההמתנה, יש נידון לענין סעודות ארוכות כחתונות איך להיפטר מזימון, משמע שבלי זה צריך לחכות.
אמנם ברור שהישן היה מעדיף שיעירו אותו מיד ושלא יצטרכו לחכות לו. ואף האחרים זכותם להעיר אותו מצד שהוא מעכבם שלא כדין.
באופן שיש שלישי אפשר לצרף אותו בלי להעיר את הישן ובלי לחכות כמבואר בסי' קצ"ז סעיף א', כל עוד שלא אמרו הב לן ונבריך.
הוה אמינא כתב:למנין דתפילה ישן מצטרף, ומאי שנא ברכת הזימון?
משנה ברורה סימן נה ס"ק לד
"(לד) מצטרף עמהם - דבכל עשרה שהם גדולים שכינה שריא ביניהם דונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן בהו ולא דמי לקטן דלאו בר קדושה הוא. ועיין בט"ז שחולק לענין ישן וס"ל דאין מצטרף והסכים עמו הפר"ח דישן חשיב כשוטה עי"ש ע"כ לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם ועיין בבה"ל:"
מבואר מזה שלכתחילה אף בתפילה צריך להעיר אותו. ובין כך שם עניינו השריית השכינה, ואילו כאן עניינו שיענו לדבריו.
ואף דבק"ש מבואר שבדרבנן לא מעירים אותו, צ"ל שכיון שבא לבית הכנסת להתפלל מעוניין שיעירו אותו. וה"ה כאן שמיסב עם האחרים רצונו שיעירו אותו. ולכן אף שהוא מדרבנן מעירים אותו. משא"כ גבי ק"ש שהלך לישן במיטתו ולא רמז שרוצה שיעירו אותו.