אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנ' ובערת הרע מקרבך, והוא שיהרוג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני נפשות.
עזריאל ברגר כתב:היא חלק ממצוות "להרוג בסיף את המחויב הריגה".
סליחות כתב:ובערת הרע וכו' נמנה בשמונה מקומות שונים בתורה בעניינים שונים.
לבי במערב כתב:שמא יש לדייק טפי: 'ובערת הרע מקרבך' הוא טעם לכמה מצוות, ופשוט שאין טעם למנותו רק מפני שממנו מסתעפים כמה ציוויים.
אבני גזית כתב:לבי במערב כתב:שמא יש לדייק טפי: 'ובערת הרע מקרבך' הוא טעם לכמה מצוות, ופשוט שאין טעם למנותו רק מפני שממנו מסתעפים כמה ציוויים.
והרי זה כמו שישאל השואל, למה לא נמנתה מצוות עשה של וכל ישראל ישמעו ויראו.
ביקורת תהיה כתב:א. 'ובערת הרע מקרבך' – מצוה היא, שנצטווה כל אחד מישראל לעשות כל שיש לאל ידו שיבוא החוטא על ענשו. כגון:
א. עדים שרואים אדם מישראל העומד לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, מצוה עליהם להתרות בו (להזהירו 'אם תעשה מעשה זה – בן־מות אתה!'), כדי לאפשר לבית דין להרוג אותו, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה.
ב. מִצְוָה עַל כָּל הַפּוֹגֵעַ בְּחַיָּבֵי מִיתָה לַהֲבִיאָן לְבֵית דִּין, כְּדֵי לְבַעֵר רְשָׁעִים מִיִּשְׂרָאֵל. (רש"י פ"ב דחולין)
ב. 'ישמעו וייראו' – מצוה היא, שנצטוו בית דין להכריז על ארבעה מהרוגי בית דין: 'כך וכך נהרג פלוני בבית דין על עבירה פלונית', כדי לרדות את השומעין. ואלו הן: המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין.
סליחות כתב:אבני גזית כתב:לבי במערב כתב:שמא יש לדייק טפי: 'ובערת הרע מקרבך' הוא טעם לכמה מצוות, ופשוט שאין טעם למנותו רק מפני שממנו מסתעפים כמה ציוויים.
והרי זה כמו שישאל השואל, למה לא נמנתה מצוות עשה של וכל ישראל ישמעו ויראו.
לא דומה לנדון.
ובערת הרע מקרבך מופיע כמצוה. עי' למשל ב"ק צא: בסוגיית שור העומד להריגה, ובפי' ר"י מלוניל שם.
...ומבואר מדבריו ז"ל אלו דקרא דובערת הרע מקרבך הו"ל מצות עשה לב"ד בכל חייבי מיתות ב"ד. וכן כתב הרמב"ן ז"ל עוד בפירושו עה"ת (פרשת שפטים) וז"ל שם והנכון כי הכתוב יצוה בחייבי מיתות ב"ד ובערת הרע מקרבך והיא מצות עשה וכו' עכ"ל עיי"ש. וראייתו ממה שאמרו בער עושי רעות מישראל. וכוונתו בזה למה שאמרו בספרי (ראה. פיסקא פ"ו) ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל עיי"ש. וכן הוא שם בפ' שפטים (פיסקא קנ"א. ובפיסקא קנ"ה. קפ"ז. ר"י) ובפ' תצא (פיסקא ר"כ. רמ"א. רע"ג) עיי"ש. וגם הוכיח דכל חייבי מיתות ב"ד כולם נכללים בעשה זו ממה שדרשו מהך קרא לכל חייבי מיתות ב"ד שאם אינו יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם שיומתו בכל מיתה שיכול להמיתם. וכוונתו בזה למה שדרשו בסוגי' דסנהדרין שהבאתי לעיל עיי"ש. וכן הוכיח עוד מסוגיא דפרק בתרא דחולין (קל"ח ע"ב. ק"מ ע"א) וכמבואר בדבריו שהבאתי. והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ג) הוסיף להביא עוד ראי' מסוגיא דפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ח ע"א) דאמרינן טרפה שרבע בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך עיי"ש. הרי דאע"ג דברובע לא כתיב ובערת הרע מקרבך. מ"מ מייתו לרובע מהך קרא. והיינו ע"כ משום דכל המומתין נכללים בו עיי"ש.
וא"כ לפ"ז הדבר תמוה טובא על הגאונים ז"ל שמנו כל חייבי מיתות ב"ד במנין הלאוין. ולא מיבעיא להבה"ג וסייעתו ז"ל שבכל מצוה שיש בה ל"ת ועשה דרכם למנותן שתים. הל"ת במנין הלאוין והעשה במנין העשין. דודאי קשה דנהי דס"ל דהעונשין הם לב"ד בל"ת. מ"מ הו"ל למנות ג"כ העשה דובערת הרע מקרבך במנין העשין. אלא אפילו לרבינו הגאון ז"ל דבכל כיו"ב אינם נמנין לשיטתו אלא באחת.
מ"מ הדבר קשה. חדא דלפי שיטתו נהי דס"ל דהעונשין יש עליהן תורת לאו לב"ד. מ"מ כיון דהעשה דובערת הרע מקרבך כוללת כל עונשי מיתת ב"ד כאחד. אע"ג דכל אחד מהעונשין הו"ל כאזהרת לאו בפ"ע לב"ד. הו"ל למנותן כולן במצוה אחת במנין העשין. ולא במנין הלאוין כלל. כמו שנתבאר במבוא (סי' ז' שורש ששי) עיי"ש ובשאר מקומות. ועוד דכיון דהלאו שבהעונשין מצד עצמו לא נתבאר בפירוש בקרא. וכמו שנתבאר לעיל. וליכא אלא גילוי מילתא בעלמא. כיון שיש בהן עשה מפורשת בקרא. והעונשין מצד עצמן כי היכי דאית בהו תורת לאו כדכתיבנא לעיל. הכי נמי שייכא בהו תורת עשה. כיון שיש בהן מעשה בקום ועשה. ודאי הו"ל יותר למנותן במנין העשין.
מעולם לא ראיתי את רבותי מייחסים חשיבות למנין כי אם לענין. כלומר, ודאי שומה על האיש הישראלי לדרוש לדעת את מצוות השם על בוריין, ולהבחין בין מאמר שהוא מצוה ובין מאמר שאינו מצוה; אך לאחר שידענו כי מעשה זה מצוה היא – אחת היא לנו אם נמנית היא מצוה לעצמה אם לאו.עזריאל ברגר כתב:זהו פרט במצות עדות. זהו פרט בד' מצוות דד' מיתות בית דין. זהו פרט במצות "שופטים ושוטרים תתן לך".
.אבני גזית כתב:והרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' נ"ג) הוסיף להביא עוד ראי' מסוגיא דפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ח ע"א) דאמרינן טרפה שרבע בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך עיי"ש. הרי דאע"ג דברובע לא כתיב ובערת הרע מקרבך. מ"מ מייתו לרובע מהך קרא. והיינו ע"כ משום דכל המומתין נכללים בו עיי"ש.
ובצדק. מאחר שאין שום הבדל בין מצוה הנמנית במנין ובין מצוה שאינה נמנית (ודלא כמ"ש הרב ברגר), אין מנין המצוות מגופי תורה, ואינו אלא פרפרת לחכמה.סליחות כתב:מתן החשיבות המועטה לכך היא תופעה לא נדירה במחוזותינו.
ביקורת תהיה כתב:ובצדק. מאחר שאין שום הבדל בין מצוה הנמנית במנין ובין מצוה שאינה נמנית (ודלא כמ"ש הרב ברגר), אין מנין המצוות מגופי תורה, ואינו אלא פרפרת לחכמה.סליחות כתב:מתן החשיבות המועטה לכך היא תופעה לא נדירה במחוזותינו.
ביקורת תהיה כתב:ובצדק. מאחר שאין שום הבדל בין מצוה הנמנית במנין ובין מצוה שאינה נמנית (ודלא כמ"ש הרב ברגר), אין מנין המצוות מגופי תורה, ואינו אלא פרפרת לחכמה.סליחות כתב:מתן החשיבות המועטה לכך היא תופעה לא נדירה במחוזותינו.
ביקורת תהיה כתב:מעולם לא ראיתי את רבותי מייחסים חשיבות למנין כי אם לענין. כלומר, ודאי שומה על האיש הישראלי לדרוש לדעת את מצוות השם על בוריין, ולהבחין בין מאמר שהוא מצוה ובין מאמר שאינו מצוה; אך לאחר שידענו כי מעשה זה מצוה היא – אחת היא לנו אם נמנית היא מצוה לעצמה אם לאו.עזריאל ברגר כתב:זהו פרט במצות עדות. זהו פרט בד' מצוות דד' מיתות בית דין. זהו פרט במצות "שופטים ושוטרים תתן לך".
ודאי! אלא מאי?עזריאל ברגר כתב:לדעת הרמב"ם, מנין המלקויות כמנין המצוות שעבר עליהן.
כל מעשה שצֻוינו לעשותו – מצות עשה היא, בין אם היא ממנין רמ"ח ובין אם לאו (כגון ביעור הרע וחבריו); וכל מעשה שהוזהרנו מעשותו – מצות לא תעשה היא, בין אם היא ממנין שס"ה ובין אם לאו (כגון מחשבת פיגול בקדשים וחברותיה).אבני גזית כתב:האמנם לא איכפת לנו אם מצוה פלונית היא חלק מתרי"ג?!
כמדומה לי, שנתחלפו לכת"ר סיבה במסובב.סליחות כתב:משמע מזה שבערת הרע מקרבך במחוייבי מיתות נלמד מרובע, ולא כחלק ממצוות "להרוג בסיף את המחויב הריגה" כאשר כתב מר לעיל. והנה הדברים לא כל כך פשוטים ואני עדיין מתקשה בהבנת סוגיה זו על בוריה בהבנת שיטת הרמב"ם בזה.
לבי במערב כתב:כמדומה לי, שנתחלפו לכת"ר סיבה במסובב.סליחות כתב:משמע מזה שבערת הרע מקרבך במחוייבי מיתות נלמד מרובע, ולא כחלק ממצוות "להרוג בסיף את המחויב הריגה" כאשר כתב מר לעיל. והנה הדברים לא כל כך פשוטים ואני עדיין מתקשה בהבנת סוגיה זו על בוריה בהבנת שיטת הרמב"ם בזה.
הטעם דמייתי הגמ' קרא ד'ובערת' גבי רובע - הוא משום שהוא טעם כללי בכל המומתים (ול"ד באלו שנאמר בהם, שאין רובע מכְּלָלם), והיינו כדאמרן דמשו"ה יש 'למנותו' כטעם כל א' מד' מיתות והמצוות המסתעפות מהן.
עזריאל ברגר כתב:וכל אחד מהם הוא פרט/טעם באותה מצווה שבה הוא נמנה.סליחות כתב:ובערת הרע וכו' נמנה בשמונה מקומות שונים בתורה בעניינים שונים.
עזריאל ברגר כתב:א. א. לכאורה זהו פרט במצות עדות.
א. ב. לכאורה זהו פרט בד' מצוות דד' מיתות בית דין.
ב. נלפענ"ד שזהו פרט במצות "שופטים ושוטרים תתן לך". ואוי"ל שגם שני הנ"ל הם פרט במצוה זו.
בת־קול מפוצצת זו לא נודע מאין יוצאה.לענין כתב:סוגיא שאצל רבותינו הראשונים ז"ל היתה מגופי תורה היותר גדולים.
תְּקָפַנִי צַעַר שֶׁכְּבָר נִצְטַעַרְתִּי בּוֹ זֶה שָׁנִים
לענין כתב:חידה:
על מה כתב הרמב"ם -תְּקָפַנִי צַעַר שֶׁכְּבָר נִצְטַעַרְתִּי בּוֹ זֶה שָׁנִים
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 45 אורחים