היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא
סליחות כתב:לא זכיתי להבין את דבריך.
1. ברור שזה תקנה מדרבנן, וכל עוד אין הוראה מפורשת אחרת, ברור שתקנה זו לא דוחה מיתת בי"ד דאורייתא.
2. "שאם במומתים עצמם אומרים להם "שכן דרך המומתין מתוודין..." (אז מה?) העיקר חסר מן הספר.
3. "שכן דרך המומתין מתודין" - המוצאים להורג.
כנלענ"ד.
HaimL כתב:סליחות כתב:לא זכיתי להבין את דבריך.
1. ברור שזה תקנה מדרבנן, וכל עוד אין הוראה מפורשת אחרת, ברור שתקנה זו לא דוחה מיתת בי"ד דאורייתא.
2. "שאם במומתים עצמם אומרים להם "שכן דרך המומתין מתוודין..." (אז מה?) העיקר חסר מן הספר.
3. "שכן דרך המומתין מתודין" - המוצאים להורג.
כנלענ"ד.
1. איך זה שייך לדחיית עשה דאורייתא? אם היה עליהם חיוב גמור מעיקר הדין להתוודות, היו מכים אותם עד שיתוודו, ואז ממיתים אותם. עכשיו, שאין זה מעיקר הדין, אין כופים אותם להתוודות, אם לא ירצו.
2. אם במומתים בבית דין אומרים שכן דרך המומתים מתוודים, משמע שכך הנהיגו את הדיינים, או את שלוחי בית הדין, לומר למומתים להתוודות, אבל לא שהוא חיוב גמור מן הדין. כל שכן, שבחולה הנוטה למות, שאין בו חיוב כלל ועיקר, אלא רק הנהגה טובה בעלמא.
3. פשיטא, מאי קמ"ל.
(ונפק"מ, אם לא ירצה לומר וידוי, כגון "חטאתי לא-להי ישראל ובישלתי בשבת", שבי"ד לא יכוהו עד שיתוודה, אלא יסקלוהו בלי וידוי. כך נראה בעיניי)
אומר לו התודה שכן דרך כל המומתין מתודין וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, אם אינו יודע להתודות אומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי, אפילו ידע בעצמו ששקר העידו עליו כך הוא מתודה.
HaimL כתב:עוד חילוק, הרבה יותר יסודי.
המומתים צריכים להתוודות על העבירה שנהרגים עליה. בחולה ונוטה למות, שמא הוא צדיק גמור.
סליחות כתב:HaimL כתב:סליחות כתב:לא זכיתי להבין את דבריך.
1. ברור שזה תקנה מדרבנן, וכל עוד אין הוראה מפורשת אחרת, ברור שתקנה זו לא דוחה מיתת בי"ד דאורייתא.
2. "שאם במומתים עצמם אומרים להם "שכן דרך המומתין מתוודין..." (אז מה?) העיקר חסר מן הספר.
3. "שכן דרך המומתין מתודין" - המוצאים להורג.
כנלענ"ד.
1. איך זה שייך לדחיית עשה דאורייתא? אם היה עליהם חיוב גמור מעיקר הדין להתוודות, היו מכים אותם עד שיתוודו, ואז ממיתים אותם. עכשיו, שאין זה מעיקר הדין, אין כופים אותם להתוודות, אם לא ירצו.
2. אם במומתים בבית דין אומרים שכן דרך המומתים מתוודים, משמע שכך הנהיגו את הדיינים, או את שלוחי בית הדין, לומר למומתים להתוודות, אבל לא שהוא חיוב גמור מן הדין. כל שכן, שבחולה הנוטה למות, שאין בו חיוב כלל ועיקר, אלא רק הנהגה טובה בעלמא.
3. פשיטא, מאי קמ"ל.
1. ר' בדבריך:(ונפק"מ, אם לא ירצה לומר וידוי, כגון "חטאתי לא-להי ישראל ובישלתי בשבת", שבי"ד לא יכוהו עד שיתוודה, אלא יסקלוהו בלי וידוי. כך נראה בעיניי)
2. אם זה לא חיוב גמור מן הדין ככל הנראה הרמב"ם לא היה פוסק את זה בדיני מיתות ב"ד.
3. קמ"ל שכך חייבים לעשות (אפשר לדון אם זה מצד מנהג שהפך לחובה או מצד תקנה, אבל זו חובה)
סליחות כתב:HaimL כתב:עוד חילוק, הרבה יותר יסודי.
המומתים צריכים להתוודות על העבירה שנהרגים עליה. בחולה ונוטה למות, שמא הוא צדיק גמור.
אין צדיק אשר יעשה וכו'
HaimL כתב:סליחות כתב:[
2. אם זה לא חיוב גמור מן הדין ככל הנראה הרמב"ם לא היה פוסק את זה בדיני מיתות ב"ד.
3. קמ"ל שכך חייבים לעשות (אפשר לדון אם זה מצד מנהג שהפך לחובה או מצד תקנה, אבל זו חובה)
1. עדיין לא הבנתי. איך שייך כאן דיחוי של העשה, אם יכוהו עד שיתוודה לפני הסקילה, או שלא יכופו אותו להתוודות קודם הסקילה.
2. וכי הרמב"ם פסק רק חיובים גמורים, ולא מילי דחסידותא?
3. לא הבנתי מה הוספת בביאורך, שכתבת "המוצאים להורג".
HaimL כתב:ועוד, באמת משמע מלשון הרמב"ם ברור, שהוידוי של היוצא להיהרג הוא על העבירה שנהרג עליה, שהרי כתב אפילו אם ידע בעצמו וכו', משמע שאין זה וידוי על סתם עבירות, כמו החולה הנוטה למות, ומוכיח את החילוק ביניהם.
עזריאל ברגר כתב:לא כי. ראה מחלוקת התנאים במשנה שם.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 397 אורחים