קטיגור וסניגור בדיני אדם

[עושה חדשות]

בדיני שמים מצינו בחז"ל שיש מהלך של קטיגור וסניגור
ולכאו' לא מצינו כעי"ז במלכותא דארעא, לא בחו"מ ולא בעונשי ב"ד,
שיהיו ב"ד מעמידים מקטרג ומליץ וכו'
וקצ"ע.

[סגי נהור]

למה לא מצינו? בסנהדרין בהכרח שיהיו מקצת מזכין ומקצת מחייבין, ואם פתחו כולם תחילה ואמרו חייב אינו נהרג.

[HaimL]

כתובות ל"ו.

אימר דשמעת ליה לרבן גמליאל היכא דקא טענה איהי היכא דלא קא טענה איהי מי שמעת ליה אין כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זו (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם הוא:

[בברכה המשולשת]

לגבי עונשי בי"ד, יעויין מש"כ בזה הרב איתמר ורהפטיג בספר היובל לגרי"ד סולובייצ'יק, יש באוצר
לגבי חו"מ, יעויין מש"כ בזה פרופ' ר' יובל סיני בעבודת הדוקטורט שלו.

[שמש]

בדיני שמים מצינו בחז"ל שיש מהלך של קטיגור וסניגור
ולכאו' לא מצינו כעי"ז במלכותא דארעא, לא בחו"מ ולא בעונשי ב"ד,
שיהיו ב"ד מעמידים מקטרג ומליץ וכו'
וקצ"ע.

כמובן שמצינו כעי''ז במלכותא דארעא רק לא בדין תורה (כך נהוג עד היום במשפט פלילי ברוב ככל שיטות המשפט) ולק''מ.

[בברכה המשולשת]

בספרי כתבתי בס"ד כך:
באשר לגוף משפטי העוסק באכיפת החוק, דהיינו הפרקליטות והתביעה הכללית, הרי שלא מצאנו כל מקור לעצם קיומו של מבנה ביצועי מעין זה בהלכה. פתיחתם של הליכים הלכתיים בנושאים פליליים מצויה היתה, ככל הנראה, בידי הנפגעים ומשפחותיהם (על מעמדם של קרבן העבירה ומשפחתו בהקשר זה, יעויין בהרחבה בדברי הרב דוד ניסני, במאמרו " 'עין תחת עין'- ממש או ממון? על מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי", גליון פרשת השבוע של מכללת שערי משפט והמחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, גליון מס' 347, פרשת אמור תשס"ט: "במשפט העברי יש לנפגע ולמשפחתו מעמד של ממש בהליך הפלילי... הנפגע או משפחתו יוזמים את האשמת העבריין ודורשים ממנו את תשלום הקנס, והם מקבלים את כספי הקנס. דומה שאין במקרא אף לא דוגמה אחת לענישה בגין עברה שבין אדם לחברו שהמאשים אינו הנפגע או משפחתו אלא גוף משפטי חיצוני האחראי על אכיפת החוק, כגון בית הדין, המשמש תובע בעברות שבין אדם למקום"), או בידי העדים, על-פי העניין, ובמקרה הצורך בידי השוטרים (הכפופים לבית הדין המקומי, כמפורט בפרק הראשון), או בידי עובדי ציבור אחרים (הכפופים למלך ולטובי העיר, לפי העניין, כגון חיילים) שאין זה תפקידם העיקרי, אך לא היה קיים גוף שלטוני עצמאי. (ויעויין עוד בהרחבה בדברי הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות, חלק ט, בחלקו השני של סימן שצו, לגבי היחס בין חובת בני משפחה לפתוח בהליכים פליליים לבין חובת הציבור). אמנם, יעויין בדברי הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק מח, סעיף רמג, עמ' 1197 – 1198, שנטה למצוא ביסוס הלכתי לפרקליטות ואגפיה, אך יש להעיר על דבריו שכל המקורות המצויינים בדבריו עוסקים במקרים בהם בית דין מדרגה נמוכה עורך בירור מקדים לפני הדיון בבית הדין הגבוה יותר או נוגעים ליצוג של הציבור ע"י מיופה-כח בפני בית הדין בנושאים ממוניים (וכפי שהערנו גם לעיל, בפרק הראשון). לפיכך, נראה יותר לומר כי אין יסוד הלכתי לעצם קיומה של הפרקליטות והתביעה הכללית (בייחוד לאור הסכנה לחירות הציבור והפרטים המצויה בפעולותיו של גוף מעין זה, (בעל תקציב נפרד וחסר כל מנגנון בקרה ישיר, ואכמ"ל). אמנם, כפי שהעיר לי הרה"ג שי דאום שליט"א, אין כל מניעה הלכתית להקמת אגף מיוחד בתוך המסגרת המשטרתית שיתמקד בפתיחת הליכים פליליים, בייחוד לאור כפיפותה של המשטרה למערכת בתי הדין, כמפורט לעיל, וכפי שהציע הרה"ג איתמר ורהפטיג, במאמרו " 'עד קרבן' במבט ההלכה", ספר היובל לרי"ד סולובייצ'יק, עמ' רמד-רסו, בעמ' רנ.
בהקשר זה, יש לזכור כי ניהול הליכים פליליים על-פי ההלכה (אחרי שנפתחו), כמו גם ביצוע הענישה, מופקד בידי בתי הדין עצמם, כאשר למלך יש סמכות שיורית מסויימת בתחום הפלילי (כמפורט לעיל), וממילא אין צורך בגוף משפטי נפרד המתמקד בתחום זה.

[פלוריש]

הרה"ג איתמר ורהפטיג, במאמרו " 'עד קרבן' במבט ההלכה", ספר היובל לרי"ד סולובייצ'יק

עד קרבן במבט ההלכה1 - הרב איתמר ורהפטיג.PDF

(2.65 MiB) הורד 143 פעמים

עד קרבן במבט ההלכה2 - הרב איתמר ורהפטיג.PDF

(382.16 KiB) הורד 138 פעמים

[שש ושמח]

בספרי כתבתי בס"ד כך:
באשר לגוף משפטי העוסק באכיפת החוק, דהיינו הפרקליטות והתביעה הכללית, הרי שלא מצאנו כל מקור לעצם קיומו של מבנה ביצועי מעין זה בהלכה. פתיחתם של הליכים הלכתיים בנושאים פליליים מצויה היתה, ככל הנראה, בידי הנפגעים ומשפחותיהם (על מעמדם של קרבן העבירה ומשפחתו בהקשר זה, יעויין בהרחבה בדברי הרב דוד ניסני, במאמרו " 'עין תחת עין'- ממש או ממון? על מעמדו של הנפגע בהליך הפלילי", גליון פרשת השבוע של מכללת שערי משפט והמחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, גליון מס' 347, פרשת אמור תשס"ט: "במשפט העברי יש לנפגע ולמשפחתו מעמד של ממש בהליך הפלילי... הנפגע או משפחתו יוזמים את האשמת העבריין ודורשים ממנו את תשלום הקנס, והם מקבלים את כספי הקנס. דומה שאין במקרא אף לא דוגמה אחת לענישה בגין עברה שבין אדם לחברו שהמאשים אינו הנפגע או משפחתו אלא גוף משפטי חיצוני האחראי על אכיפת החוק, כגון בית הדין, המשמש תובע בעברות שבין אדם למקום"), או בידי העדים, על-פי העניין, ובמקרה הצורך בידי השוטרים (הכפופים לבית הדין המקומי, כמפורט בפרק הראשון), או בידי עובדי ציבור אחרים (הכפופים למלך ולטובי העיר, לפי העניין, כגון חיילים) שאין זה תפקידם העיקרי, אך לא היה קיים גוף שלטוני עצמאי. (ויעויין עוד בהרחבה בדברי הגאון רבי מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות, חלק ט, בחלקו השני של סימן שצו, לגבי היחס בין חובת בני משפחה לפתוח בהליכים פליליים לבין חובת הציבור). אמנם, יעויין בדברי הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק מח, סעיף רמג, עמ' 1197 – 1198, שנטה למצוא ביסוס הלכתי לפרקליטות ואגפיה, אך יש להעיר על דבריו שכל המקורות המצויינים בדבריו עוסקים במקרים בהם בית דין מדרגה נמוכה עורך בירור מקדים לפני הדיון בבית הדין הגבוה יותר או נוגעים ליצוג של הציבור ע"י מיופה-כח בפני בית הדין בנושאים ממוניים (וכפי שהערנו גם לעיל, בפרק הראשון). לפיכך, נראה יותר לומר כי אין יסוד הלכתי לעצם קיומה של הפרקליטות והתביעה הכללית (בייחוד לאור הסכנה לחירות הציבור והפרטים המצויה בפעולותיו של גוף מעין זה, (בעל תקציב נפרד וחסר כל מנגנון בקרה ישיר, ואכמ"ל). אמנם, כפי שהעיר לי הרה"ג שי דאום שליט"א, אין כל מניעה הלכתית להקמת אגף מיוחד בתוך המסגרת המשטרתית שיתמקד בפתיחת הליכים פליליים, בייחוד לאור כפיפותה של המשטרה למערכת בתי הדין, כמפורט לעיל, וכפי שהציע הרה"ג איתמר ורהפטיג, במאמרו " 'עד קרבן' במבט ההלכה", ספר היובל לרי"ד סולובייצ'יק, עמ' רמד-רסו, בעמ' רנ.
בהקשר זה, יש לזכור כי ניהול הליכים פליליים על-פי ההלכה (אחרי שנפתחו), כמו גם ביצוע הענישה, מופקד בידי בתי הדין עצמם, כאשר למלך יש סמכות שיורית מסויימת בתחום הפלילי (כמפורט לעיל), וממילא אין צורך בגוף משפטי נפרד המתמקד בתחום זה.

דברים מוזרים עד מאד.
ברור שמוטל על בי"ד או על השוטרים לתבוע את העבריינים לדין ולהוכיח רשעותם, וברור גם שהדיינים שיושבים על מדין אינם אלו שמתרוצצים ברחובות לחפש פושעים ולמצוא עדים לפשעים, ועל כרחך שיש מי שממונה על זה. אמנם מסתבר שהוא כפוף למרות בית הדין, כמו כל התפקידים הציבוריים. [דרך אגב, כמדומני שגם במדינה היום הפרקליטות כפופה לבג"ץ. לא שזה מעניין אותי, אבל נראה שהכותב מאד מוטרד מהענין].
המשפט "דומה שאין במקרא אף לא דוגמה אחת לענישה בגין עברה שבין אדם לחברו שהמאשים אינו הנפגע או משפחתו אלא גוף משפטי חיצוני האחראי על אכיפת החוק" הוא בכלל מגוחך, הרי כמעט בכל עבירות שבין אדם לחבירו העונש הוא תשלומים או קנס לניזק, וברור שבכה"ג א"א לדון בלא תביעה של הניזק. אבל באופנים שיש מלקות וכדו' ברור שהמאשים הוא הבי"ד או שלוחיו דהיינו מה שנקרא היום "הפרקליטות".
אין שום צורך במקורות לדברים שמובנים מסברא, וגם א"א למצוא מקור כמעט לשום פרט בענין סדרי ממשל ושיפוט.

מ"מ יש להפריד בין מי שתפקידו להביא ראיות לזכות או לחובה בפני בי"ד, שזה דבר פשוט מסברא וכנ"ל, לשאלה האם מצינו מי שתפקידו ללמד זכות או חובה דהיינו להעלות סברות וטיעונים לצד כזה או אחר, שזה כנראה דבר שאינו מוכרח [אם הדיינים באמת ראויים לתפקידם], ועל זה דן הרב עו"ח שליט"א.

[בברכה המשולשת]

א. ברור שזה מוטל על בי"ד או על השוטרים? מנין זה כה ברור? לכאורה זה מוטל על העדים.
ב. השוטרים אכן כפופים לבית הדין, כמבואר בספרי במקום אחר. זה אינו נוגע לנדו"ד [ולמוסגר, במדינה היום הפרקליטות איננה כפופה מנהלית או מוסדית לבג"ץ.]
ג. כלל לא "ברור שהמאשים הוא הבי"ד או שלוחיו". לכאורה המאשים הוא העדים. [הרעיון שיש "מאשים" שלטוני מקורו ברעיון המלוכני-גויי שכל עבירה היא עבירה נגד המלך (ומשם למדינה, במשטר לא מלוכני). לא מצאנו כעין זה בהלכה]
ד. יעויין בספרי שמה שאין לו מקור, אכן אין היתר לשלטון לעשותו.
ה. כאמור, מה ש-"פשוט" לכתר"ה "מסברא", פשוט לי להיפך.
ו. ולגוף דברי כתר"ה על החילוק בין הבאת ראיות להבאת סברות- לא מצאנו כעין זה בכה"ג כלל, ולהפך.

[שש ושמח]

א. סברא פשוטה שאפי' גוי אמור להבין [אנשי שכם]. על העדים אולי מוטל לבוא ולהעיד, ואין שום סברא להטיל עליהם יותר מזה כגון לחפש ראיות ולתפוש את הנאשם וכדו'.
למי שצריך ראיות לכל דבר: מפורש ברמב"ם ריש הל' סנהדרין "שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה כו' וכל מעשיהם ע"פ הדיינים וכל שיראו בו ערות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו". [הובא במאמר שהעלו לעיל]
ג. לא יודע מה זה "המאשים". אם אתה מתכוין למי שמוטל עליו להביא ראיות, עי' לעיל אות א'. אם אתה מתכוין למשהו אחר כדאי שתסביר מהו.
[בקשר ל"מקורות" הרעיוניים של מי שחושב אחרת ממך, בוא נסכם שלא ידונו על המקורות הנכריים של ההשקפות האנרכיסטיות שאתה מפיץ ולא על המקבילות הנכריות של מי שחושב אחרת ממך. מה דעתך?]
ד. לא ראיתי את הספר אבל יש לשער שאין שם שום טיעון חוץ מ"לא מצאנו מקור להתיר" או ציטוט מאיזה מאמר חסר ערך משמעותי. אם יש בענין ראיות מהספרות התלמודית המקובלת נשמח לשמוע.
ו. ערכו של "לא מצאנו חילוק" ידוע. לגבי "ולהיפך" נשמח להסבר.

[בברכה המשולשת]

א. נו, אנשי שכם זה מגדר זה שבב"נ עד נעשה דיין, ונכב"ב. על העדים יש חיוב לעסוק בזה.
ברמב"ם מבואר שהם מביאים אותו לבית דין, ובית דין דנים אותו, ואז הם מבצעים את העונש. (מצ"ב מש"כ בזה בס"ד בספרי, שיש מחלוקת על כפיפותם לבית דין, אך בכ"מ ליכא מאן דס"ל שתפקידם לנהל את ההליך בפני ביה"ד)
ג. כתר"ה כתב "המאשים" אני ציטטתי את לשונו. ואני התכוונתי למי שמנהל את ההליך, דהיינו מביא ראיות וטוען טיעונים. בהלכה העדים (בבין אדם למקום) מביאים את הראיות, ובית הדין עצמו מעלה את הטיעונים לכאן ולכאן. (ובמוסגר בסה"כ ציינתי את המקור ההיסטורי של רעיון זה.)
ד. מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי בזה (ומן הסתם לא ימצא חן בעיני כתר"ה).
ו. לא הבנתי. ולהפך- פשוט, שבחו"מ מצאנו במפורש שהצדדים מביאים עדים וראיות וביה"ד מעלה בעצמו את הסברות והטיעונים ההלכתיים.

[שש ושמח]

ד. מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי בזה (ומן הסתם לא ימצא חן בעיני כתר"ה).

השאלה איננה האם הנכתב ימצא חן בעיני מישהו או לא. השאלה היא האם בנכתב ישנה הוכחה כל שהיא לטיעון המרכזי שלך שא"א לחדש תפקידים לשלטון, ועל זה התשובה היא שלילית, בחלק שהעלית אתה אפי' לא טוען שיש ראיה לדבריך אלא רק שאין ראיות נגדך.
ובעצם החלק שהעלית בכלל לא דן בשאלה המרכזית, שהיא האם אפשר לקבוע מכח סברא מה הם תפקידי השלטון מאז ומעולם [והאם אפשר לחדש תפקידים לשלטון מכח הסכמת העם], אלא דן באיזה טיעון מוזר שכאילו תפקידי השלטון נקבעים לפי מנהגי הגויים. [ודרך אגב אכתוב שגם הטיעון שמי שלומד השקפות מהגויים עובר על ובחוקותיהם לא תלכו מוזר לדעתי. האיסור הוא לחקות את הגויים, אין איסור להשתכנע מטיעוניהם].

[בברכה המשולשת]

ד. מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי בזה (ומן הסתם לא ימצא חן בעיני כתר"ה).

השאלה איננה האם הנכתב ימצא חן בעיני מישהו או לא. השאלה היא האם בנכתב ישנה הוכחה כל שהיא לטיעון המרכזי שלך שא"א לחדש תפקידים לשלטון, ועל זה התשובה היא שלילית, בחלק שהעלית אתה אפי' לא טוען שיש ראיה לדבריך אלא רק שאין ראיות נגדך.
ובעצם החלק שהעלית בכלל לא דן בשאלה המרכזית, שהיא האם אפשר לקבוע מכח סברא מה הם תפקידי השלטון מאז ומעולם [והאם אפשר לחדש תפקידים לשלטון מכח הסכמת העם], אלא דן באיזה טיעון מוזר שכאילו תפקידי השלטון נקבעים לפי מנהגי הגויים. [ודרך אגב אכתוב שגם הטיעון שמי שלומד השקפות מהגויים עובר על ובחוקותיהם לא תלכו מוזר לדעתי. האיסור הוא לחקות את הגויים, אין איסור להשתכנע מטיעוניהם].

חשבתי הרבה על דברי כתר"ה שליט"א, והבנתי שאני צירפתי מה שכתבתי בעניין בו חשבתי שאנחנו דנים, ואילו כתר"ה (ככה"נ) התכוון לעניין אחר.
מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי על העניין שנראה לי שכתר"ה מכוון אליו.

[שש ושמח]

מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי

גם שם אין שום מקור לשאלה הפשוטה: אם נניח שבזמן התנ"ך וחז"ל לא היתה "פרקליטות", והיום מוסכם על רוב הציבור שראוי לייסד מוסד כזה, ואין לנו מקור שדעת התורה שוללת מוסד כזה, והמנהג הוא שיש כח לציבור לתקן תקנות - האם החלטת רוב הציבור מאפשרת ומחייבת מוסד כזה? בשו"ע שלי [חו"מ סי' ב'] כתוב שאפשר [כמובן שתמיד תוכל לחלק חילוקים, אבל בעיני חילוקיך אינם הגיוניים], ולא ראיתי בדבריך שום מקור נגדי.
דברי הרמ"א שהבאת בהערה 10 הוצאו מהקשרם, וכן דברי החת"ס בהע' 12, ודברי בעל שבט הלוי בהע' 15.
עריכה: כמובן שאין כוונתי שהדברים הוצאו מהקשרם במזיד אלא שאני חולק על בברכה"מ בהבנת הדברים וכדרכה של תורה.
כמו כן מה שכתבתי על דברי הגרש"ו בהע' 15 אינו כ"כ השגה על בברכה"מ, מאחר והוא עצמו מסיק שיתכן שדברי הגרש"ו אינם שייכים לענין, אלא שלדעתי פשוט כצד זה.

[בברכה המשולשת]

מצ"ב מש"כ בס"ד בספרי

גם שם אין שום מקור לשאלה הפשוטה: אם נניח שבזמן התנ"ך וחז"ל לא היתה "פרקליטות", והיום מוסכם על רוב הציבור שראוי לייסד מוסד כזה, ואין לנו מקור שדעת התורה שוללת מוסד כזה, והמנהג הוא שיש כח לציבור לתקן תקנות - האם החלטת רוב הציבור מאפשרת ומחייבת מוסד כזה? בשו"ע שלי [חו"מ סי' ב'] כתוב שאפשר [כמובן שתמיד תוכל לחלק חילוקים, אבל בעיני חילוקיך אינם הגיוניים], ולא ראיתי בדבריך שום מקור נגדי.
דברי הרמ"א שהבאת בהערה 11 הוצאו מהקשרם, וכן דברי החת"ס בהע' 12, ודברי בעל שבט הלוי בהע' 15.

יש מגבלות רבות למושג של תקנות הציבור, כמבואר בספרי במקום אחר.
אלא שאין טעם להעלות, אם כל מה שאני כותב נדחה על ידי כתר"ה בלי נימוק