בתוס' יומא כט: ד"ה אלא ובמנחות מט ד"ה תלמוד, הסתפקו אם פסח שני נקרב אחרי התמיד כמו בפסח ראשון, ומסיק התוס' ביומא שבפסח שני הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא (עכ"פ כך נראה מתוס' רעק"א במשניות פ"ט מ"ג).
והוקשה לי, שאף אם נאמר שאין בפסח שני עשה דהשלמה (כי התנא לא הבדיל בין קרבן פסח הראשון לשני, ולכאורה הוא דין בקרבן פסח), למה לא נאמר כאן תדיר ושאנו תדיר תדיר קודם?
דהא תוס' בריש תמיד נשחט הקשה ל"ל הלימוד דיאוחר דבר, הרי אפשר ללמוד מתדיר ושאינו תדיר, ותירץ שצריכים את הלימוד לדחות את עשה דהשלמה. וא"כ כאן דדחי ליה לעשה דהשלמה למה לא נאמר תדיר ושאינו תדיר, ובעי להקדים התמיד ברישא?
(ונהי אם אמרינן שבפסח שני זמנו אחרי התמיד (כמו שנראה מתוס במנחות) ניחא, כי זה הלימוד של יאוחר דבר, אבל אם נאמר שהי מינייהו קדים ועביד ברישא, למה לא נאמר תדיר ושאינו תדיר עכ"פ).
אוסיף שלכאורה לדעת תוס' שדחו ליה ליאוחר דבר אבל אפשר להקריב הי מינייהו דבעי קדים ועביד ברישא, צ"ל שתוס' נקקט שיאוחר דבר אינו לימוד על דין קדימה בתמיד או איחור בפסח, אלא שזה קובע זמן מאוחר מזמן תמיד, וכן משמע מתוס פסחים ו ד"ה לא תשחט, וא"כ יתכן להבין תוס' ע"פ דברי הרמב"ם פ"א מהלכ' תמידין ומוספים ה"ג " ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות", שהרמב"ם היה צריך לסברא זו מעבר ללימוד דיאוחר דבר לקבוע שצריכים לשחוט התמיד בפועל לפני הפסח, כי לולי זה אולי נאמר שהתורה רק רצה לקבוע התחלת זמן פסח מאוחר יותר מהתחלת זמן תמיד, אבל לא שיקריבו את התמיד לפני הפסח בפועל וידחו לעשה דהשלמה).