מצינו בכמה מקומות שהקילו חז"ל להתיר אשה להינשא, אע"פ ששורת הדין היא לחוש ולאוסרה, ומ"מ משום עיגונא הקילו. וכן מצינו בספרי הפוסקים שבכל הדורות, שיצא מלפניהם היתר לאשה להינשא, מחמת שחששו לצער העיגון, ואפילו באופן שהיה ראוי להחמיר לולי שהיה מדובר בעיגון.
כעת נשאלתי, מה יעשה היחיד בכה"ג, דהיינו אם בא אדם להימלך האם ראוי לו לישא אשה זו או למצוא לו אחרת, והנה לאותו אדם אין כאן שאלה של עיגון שהרי אפשר לו באחרת, וגם היא לא תשב עגונה אם לא ישאנה שהרי יש מספיק אנשים בעולם שלא יבואו להימלך... האם חזר הדין לומר לו שראוי להחמיר ולא להסתמך על עקולי ופשורי ובפרט שיש כאן חומר של עריות וכד', או שאין לומר כן ויוצא הדבר בהיתר מוחלט ואין ראוי להחמיר בזה כלל, ומאותו הטעם שהעמידו החכמים את חשש העיגון כענין מכריע יותר מחשש האיסור, והרי אם כל יחיד ויחיד עדיין יהיה ראוי לו להחמיר שוב בטל כל ההיתר, א"כ בהכרח שההיתר הוא מוחלט, והרגליים הבריאות ייכנסו למיטה בריאה בלי שום פקפוק.
ואולי יל"ד כה"ג בכל מקום שהתירו משום הפסד מרובה, ומחמת כך הותר הלה למכור את כל הסחורה בחזקת כשר, האם עדיין י"ל דיר"ש ימשוך ידו מזה כי הרי אצלו אין כאן שום חשש הפסד, ויילך הלה למכור סחורתו אצל אלו שאינם יר"ש כ"כ, או שבהכרח ההיתר כולל את כל הקונים הפונטציאליים שהרי אין חילוק בין האנשים, וכל ישראל מצווים לשמור את המצוות בהידור, ואעפ"כ התירו משום הפסד מרובה, ובהכרח אין מקום להחמיר בזה לאף אחד.
שמא יש להשתמש כאן בלשונו של הר"ן בדרשותיו: שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא.
מה דעתכם?