דין מסוים נזכר בכל הראשונים ללא חילוק. האם יש מכך ראיה כנגד אחד האחרונים שמחלק וטוען שדין זה אינו שייך במקרים מסוימים?
כנ"ל לגבי אחד הראשונים שמביא חילוק שאינו נזכר בגמ'.
כמובן ששאלתי היא במצב בו החילוק עוסק במקרה מצוי, שבזה יש מקום לטעון שאם החילוק היה נכון ממילא היה לה לגמ' או לראשונים לציין זאת.
מה הסברא לאידך גיסא?
ראשית - אולי יש לומר שמקום הניחו לו אבותיו לאותו ראשון (או אחרון) להתגדר בו?
שנית - אולי יש לומר שהגמ' אומרת דין עקרוני, ואינה נכנסת תמיד לכל פרטי הדינים.
אינני מחפש סברות, אלא מקורות.
דהיינו: האם ראיתם ראשון שמחלק למרות שהחילוק לא נזכר בגמ'? [וכעי"ז, האם ראיתם אחרון שמחלק למרות שאין חילוק בראשונים?] האם ראיתם מי שטוען כנגד זה בגלל הטענה שהחילוק לא נזכר בגמ'?
בינתיים זה מה שמצאתי (בחיפוש מהיר, בלי עיון):
א -
בבית ישי חידושים סי' מד עמ' קעו הביא מהתוס' קידושין כט ע"א ד"ה אותו שכתבו שמילה ובנין ביהמ"ק הוא מ"ע שהזמן גרמא, וכתב "האחרונים הטורי אבן והמקנה פקפקו ביסוד דברי התוס', וטענו שלא חשיב מ"ע שהז"ג אלא היכא שהזמן הוא דין בחיוב המצוה, אבל לא היכא שהוא תנאי בקיום המצוה, שאין המעשה כשר לעשותו אלא בזמן מסוים. אבל הראשונים לא חילקו בכך".
ב -
בשבת מג ע"א שהנוטל כלי שהוא מוקצה לצורך מקומו אינו צריך להשליכו מידו מיד כשפינה אותו אלא ממשיך לטלטלו עד היכן שירצה, והגמ' והראשונים לא כתבו לחלק בזה בין היכן שאפשר להחמיר להיכן שקשה להחמיר, ולמרות זאת המג"א רסו, ס"ק יט, הקשה מהגמ' שבת לה ע"ב ותירץ ש"עדיף שלא יבוא לידי כך" ולכן היכן שאפשר טוב להחמיר.