וכי נפסול ש"ץ קרח או שריח פיו רע?

[אליהו בן עמרם]

במגן אברהם (או"ח סי' נ"ג סק"ח) כתב:
"מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקדוש ברוך הוא להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש..., אבל בזוהר אמור ע' קע"ג אי' דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח, אבל מי שיש בו מום הוא פגום ע"ש שהאריך בזה, ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה, וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו'."

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

ולפ"ז קשה לכאו' כמה קושיות:
א. הפסוק במלאכי (א' ח') מדבר בקרבן עצמו, "וכי תגשון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו' ", ולא במי שמקריב אותו. א"כ מהיכי תיתי ללמוד פסול עבודת כהן בעל מום מפסוק זה?
ב. ואת"ל, שלומדים כהן בעל מום מקרבן בעל מום, כיון שהכהן מתעסק בהקרבת הקרבן, מה זה שייך לש"ץ, שאינו מתעסק במתנות לגבוה, אלא תפקידו להוציא את הציבור בתפילתם?
ג. ואת"ל, שניתן ללמוד מפסוק זה גם לש"ץ, כמו כהן, למה לא נפסול בש"ץ כל מומים שפוסלים כהן מעבודה? כגון: קרח, או שיש לו זיעה, או שריח פיו רע. (ובעניותי לא שמעתי כזה מעולם).
ד. ואת"ל, שניתן ללמוד מפסוק זה לגבי תפילת ש"ץ, למה לא נפסול כל יחיד בעל מום חלילה מתפילה?

[יבנה]

הענין הוא שמה שלא היו עושים עם מלך אל תעשה עם ה'. לא מביאים למלך דורון פגום, וכן קרבן בעל מום לה'. כיוצ"ב לא שולחים למלך מליץ שאינו מכובד כו', וה"ה כהן או ש"ץ. אך היחיד על עצמו אין בכך פגם לא לגבי מלך ולא לגבי ה', אא"כ מדובר במשהו שהוא יכול לטפל בזה, וכגון להתלבש בבגדים מכובדים ולהתקלח וכדומה. והחילוק הוא במה שאפשר לשנות, ומה לא ניתן לשנות.

[אליהו בן עמרם]

הענין הוא שמה שלא היו עושים עם מלך אל תעשה עם ה'. לא מביאים למלך דורון פגום, וכן קרבן בעל מום לה'. כיוצ"ב לא שולחים למלך מליץ שאינו מכובד כו', וה"ה כהן או ש"ץ. אך היחיד על עצמו אין בכך פגם לא לגבי מלך ולא לגבי ה', אא"כ מדובר במשהו שהוא יכול לטפל בזה, וכגון להתלבש בבגדים מכובדים ולהתקלח וכדומה. והחילוק הוא במה שאפשר לשנות, ומה לא ניתן לשנות.

הסברות טובות, אך איך לומדים אותן מפסוק שמדבר בענין הקרבן עצמו בלבד. הרי רש'י והמג'א אינם אומרים סברות, אלא מביאים פסוק ד'הקריבהו'.
ועוד, שיש לכאו' הבדל מהותי בין מה שהכהן עושה עבורנו לבין מה שהש'ץ עושה עבורנו. הכהן עושה עבורנו את עבודת הקרבן ומתן הדורון, ואינו מליץ, והש'ץ מוציא את הציבור בתפילה, וגם לכאורה אינו מליץ.
ועוד, לפי סברות אלה, האם נפסול כהן בעל מום גם מברכת כהנים? מצד פסול מומים, ולא רק מצד ביטול כוונה?
ועוד, שנראה מדברי מר כביכול שאדם מזיע ושפיו נודף ריח רע לא יתפלל, ואנוכי לא שמעתי כה'ג. לא לגבי ש'ץ ולא לגבי יחיד.

[סגי נהור]

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

אדרבה, מלשון המג"א "ועוד" לא משמע כן, אלא שהחסרון דהקריבהו גו' הוא טעם בפ"ע ולא מטעם פסול כהן (וכן הוא בשו"ת חות יאיר סי' קעו), ולכן זהו דוקא במומים גלויים וניכרים, וכמפורש בשוע"ר כאן.

[אליהו בן עמרם]

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

אדרבה, מלשון המג"א "ועוד" לא משמע כן, אלא שהחסרון דהקריבהו גו' הוא טעם בפ"ע ולא מטעם פסול כהן (וכן הוא בשו"ת חות יאיר סי' קעו), ולכן זהו דוקא במומים גלויים וניכרים, וכמפורש בשוע"ר כאן.

ומה נעשה עם דברי רש'י בפרשת אמור?
איך יתכן שמאותו לימוד/מקור עצמו ד'הקריבהו' פוסלים 50 מומים בכהן, ואילו בש'ץ מאותו טעם עצמו נפסול רק מומים גלויים וניכרים?
ועוד, היכן רמוז או כתוב בפסוק זה פסול לש'ץ בעל מום?

[לבי במערב]

ומה נעשה עם דברי רש'י בפרשת אמור?

מתי החלו לפסוק הלכה ע"פ הנכתב בפרושי התורה שע"ד הפשט?

[אליהו בן עמרם]

ומה נעשה עם דברי רש'י בפרשת אמור?

מתי החלו לפסוק הלכה ע"פ הנכתב בפרושי התורה שע"ד הפשט?

אשתדל להבהיר כמידת יכולתי והבנתי.
בפרק כ"א פס' י"ח כתיב: "כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ"
נשאלת השאלה: למה חזר הכתוב על מה שכבר נכתב בפסוק לפניו: "...אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב..."?
מבאר רש"י, שהתורה כתבה בפס' י"ח את טעם/סיבת הפסול, וז"ל רש"י שם: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב - אינו דין שיקרב כמו (מלאכי א) הקריבהו נא לפחתך".
כלומר אותו יסוד וטעם שנתחדש ב"הקריבהו" לפסול קרבן בעל מום מהקרבה, הוא גם הטעם לפסול עבודת כהן בעל מום.

ולהערת מר:
א. לרש"י היתה קשה הכפילות בשני הפסוקים הסמוכים, ומה שבאר על דרך הפשט, שכוונת התורה בפסוק השני לתת טעם וסיבה לדין האמור בפסוק הסמוך שלפניו.
ב. אין לענ"ד שום הכרח בפשט הכתוב לומר את הטעם שרש"י כתב לדין תורה זה, הפוסל את עבודת כהן בעל מום. כלומר מה שרש"י באר "אינו דין...כמו הקריבהו וכו' " אין זה אלא טעם הדין על פי סברת עצמו.
ג. לענ"ד אין שום הבדל בין אם רש"י היה מבאר בפירוש על הגמרא איזשהו טעם לדין הנזכר בגמרא, לבין אם מבאר בפירושו על התורה את טעם הדין הכתוב בתורה. ראה נא לדוגמא מה שבאר רש"י במנחות ס"ד על איסור הקרבה של בהמה כחושה, שכתב בטעם הדבר מצד "הקריבהו".

[לבי במערב]

בפרושו עה"ת בא רש"י לבאר פשט המקרא,
ולא ראינו מעולם שיביאו הימנו ראי' לדינא.

[אליהו בן עמרם]

בפרושו עה"ת בא רש"י לבאר פשט המקרא,
ולא ראינו מעולם שיביאו הימנו ראי' לדינא.

כבר עניתי על הערת מר, אך נניח לכך כעת.
מה בעצם אתה מקשה? ועל מה?
נעזוב לרגע את דברי רש"י (כהצעת מר), ונתמקד בדברי המג"א שפוסל ש"ץ בעל מום מטעם ד"הקריבהו". האם יכול אתה להסביר כיצד אפשר ללמוד לפסול ש"ץ בעל מום מפסוק שנאמר בנביא מפורשות כלפי קרבן בעל מום?

[עליך עיננו]

במגן אברהם (או"ח סי' נ"ג סק"ח) כתב:
"מי שנפלו זרועותיו מותר להיות ש"ץ שדרך הקדוש ברוך הוא להשתמש בכלים שבורים כדאמר במדרש..., אבל בזוהר אמור ע' קע"ג אי' דהא דקב"ה משתמש בכלים שבורים היינו דכא ושפל רוח, אבל מי שיש בו מום הוא פגום ע"ש שהאריך בזה, ולכן כהן בעל מום פסול לעבודה, וא"כ גם בש"ץ יש ליזהר, ועוד הקריבהו נא לפחתך וגו'."

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

ולפ"ז קשה לכאו' כמה קושיות:
א. הפסוק במלאכי (א' ח') מדבר בקרבן עצמו, "וכי תגשון עור לזבח אין רע וכי תגישו פסח וחלה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו' ", ולא במי שמקריב אותו. א"כ מהיכי תיתי ללמוד פסול עבודת כהן בעל מום מפסוק זה?
ב. ואת"ל, שלומדים כהן בעל מום מקרבן בעל מום, כיון שהכהן מתעסק בהקרבת הקרבן, מה זה שייך לש"ץ, שאינו מתעסק במתנות לגבוה, אלא תפקידו להוציא את הציבור בתפילתם?
ג. ואת"ל, שניתן ללמוד מפסוק זה גם לש"ץ, כמו כהן, למה לא נפסול בש"ץ כל מומים שפוסלים כהן מעבודה? כגון: קרח, או שיש לו זיעה, או שריח פיו רע. (ובעניותי לא שמעתי כזה מעולם).
ד. ואת"ל, שניתן ללמוד מפסוק זה לגבי תפילת ש"ץ, למה לא נפסול כל יחיד בעל מום חלילה מתפילה?

בזוהר אמור שם פי' את הפסוק במלאכי גם על הכהנים המקריבים.
לגבי שאר השאלות יל"ע בסי' ער"ב ובבאו"ה שם וכן בסי' קנד' ובפמ"ג שם יט', משמע שאין בדין זה כלל גמור.

[אליהו בן עמרם]

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

אדרבה, מלשון המג"א "ועוד" לא משמע כן, אלא שהחסרון דהקריבהו גו' הוא טעם בפ"ע ולא מטעם פסול כהן (וכן הוא בשו"ת חות יאיר סי' קעו), ולכן זהו דוקא במומים גלויים וניכרים, וכמפורש בשוע"ר כאן.

ראה נא מה שכתב הרב "עליך עיננו" שבזוהר פרשת אמור מבאר טעם הפסול של עבודת כהן בעל מום - מצד "הקריבהו".
לא עיינתי בזוהר, אך אם כנים הדברים, הרי שהמג"א המשיך את דברי הזוהר שהביא קודם לכן, וכתב עוד טעם שווה לפסול בעל מום גם מעבודת כהן וגם מש"ץ.
והדק"ל.

[אליהו בן עמרם]

בזוהר אמור שם פי' את הפסוק במלאכי גם על הכהנים המקריבים.
לגבי שאר השאלות יל"ע בסי' ער"ב ובבאו"ה שם וכן בסי' קנד' ובפמ"ג שם יט', משמע שאין בדין זה כלל גמור.

ואם מר הזכיר דברי הבאה"ל בסימן ער"ב, נימא ביה מילתא:
הבאה"ל הראשון בסימן הנ"ל ד"ה "אין מקדשין" מקשה על הכרעתו במשנה ברורה לפסול יין מגולה מקידוש היום אף בדיעבד עפ"י דברי הרמב"ן, שהרי טעם הפסול של יין מגולה הוא מצד "הקריבהו", וא"כ היה צריך להיות פסול רק לכתחילה, כמו שמצינו שבהמה כחושה פסולה לקרבן רק לכתחילה מאותו טעם ד"הקריבהו".
ומדבריו נראה לכאורה, שהוא סובר ד"הקריבהו" הינו טעם לפסול רק לכתחילה ולא בדיעבד.

ועל דברי הבאה"ל הנ"ל קשות לענ"ד כמה קושיות:
א. הרי מצינו שמן הטעם של "הקריבהו" נפסל גם בדיעבד קרבן שנמצא טריפה בשחיטתו, כדאיתא ברמב"ם איסורי מזבח פרק ב' הל' י'.
וכן מצינו בדברי רש"י שהבאתי לעייל גבי פסול עבודת כהנים בעלי מום אפילו בדיעבד, מצד "הקריבהו".
וא"כ כיצד הכריע הבאה"ל ד"הקריבהו" הינו טעם לפסול רק לכתחילה?

ב.כיצד ניתן להבין ולבאר באמת, שממקור לימוד אחד של "הקריבהו" הנלמד מדברי הנביא, במקרה אחד הוא ילמדנו פסול רק לכתחילה (לדוגמא: בהמה כחושה לקרבן), ובמקרה אחר ילמדנו פסול אף בדיעבד (שחט קרבן ונמצא טריפה)?

ג. וביותר קשה, הרי בפסוק הנ"ל ד"הקריבהו" נאמר במפורש "היירצך או היישא פניך". כלומר בפשטות אין ריצוי אפילו לא בדיעבד, וא"כ איך אפשר ללמוד מפסוק זה פסול רק לכתחילה, כדברי הבאה"ל? (ואין זה דקדוק שלי בפסוק, אלא של ה"אבן האזל" על הרמב"ם הנ"ל בהל' איסורי מזבח גבי שחט קרבן ונמצא טריפה, שפסול אף בדיעבד מצד "הקריבהו").

[עליך עיננו]

ז"ל הזוהר אמור צא'

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתְךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. בַּר נָשׁ מִנַּיְיכוּ, אִי בָּעִיתוּ לְשַׁלוּמֵי לְמַלְכָּא, וּלְקָרְבָא קַמֵּיהּ דּוֹרוֹנָא, אַתּוּן מְשַׁדְרִין לֵיהּ בִּפְגִימָא, אוֹ לָא. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאַתּוּן מְקָרְבִין קָמַאי בַּר נָשׁ פָּגִים לְקָרְבָא דּוֹרוֹנָא, הָא דּוֹרוֹנָא דִּלְכוֹן לְכַלְבָּא אִתְמְסַר, דְּוַדַּאי בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּגִים, פָּגִים הוּא מִכֹּלָּא, פָּגִים הוּא מְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב.

[אליהו בן עמרם]

ז"ל הזוהר אמור צא'

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתְךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. בַּר נָשׁ מִנַּיְיכוּ, אִי בָּעִיתוּ לְשַׁלוּמֵי לְמַלְכָּא, וּלְקָרְבָא קַמֵּיהּ דּוֹרוֹנָא, אַתּוּן מְשַׁדְרִין לֵיהּ בִּפְגִימָא, אוֹ לָא. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאַתּוּן מְקָרְבִין קָמַאי בַּר נָשׁ פָּגִים לְקָרְבָא דּוֹרוֹנָא, הָא דּוֹרוֹנָא דִּלְכוֹן לְכַלְבָּא אִתְמְסַר, דְּוַדַּאי בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּגִים, פָּגִים הוּא מִכֹּלָּא, פָּגִים הוּא מְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב.

יישר כח.
וא"כ מה זה שייך לש"ץ, שאינו מתעסק במתנות לגבוה, אלא תפקידו להוציא את הציבור בתפילתם?

[עליך עיננו]

ז"ל הזוהר אמור צא'

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתְךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. בַּר נָשׁ מִנַּיְיכוּ, אִי בָּעִיתוּ לְשַׁלוּמֵי לְמַלְכָּא, וּלְקָרְבָא קַמֵּיהּ דּוֹרוֹנָא, אַתּוּן מְשַׁדְרִין לֵיהּ בִּפְגִימָא, אוֹ לָא. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאַתּוּן מְקָרְבִין קָמַאי בַּר נָשׁ פָּגִים לְקָרְבָא דּוֹרוֹנָא, הָא דּוֹרוֹנָא דִּלְכוֹן לְכַלְבָּא אִתְמְסַר, דְּוַדַּאי בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּגִים, פָּגִים הוּא מִכֹּלָּא, פָּגִים הוּא מְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב.

יישר כח.
וא"כ מה זה שייך לש"ץ, שאינו מתעסק במתנות לגבוה, אלא תפקידו להוציא את הציבור בתפילתם?

מצינו השוואה בין תפילה לקרבנות גבי כמה ענינים (זמן תשלומין ועוד) למה לא תהיה השוואה גם גבי זה שהש"ץ נראה כמקריב ק"צ?
עי' שבט הלוי ח"ד סי' יא' שכ"כ.

[סגי נהור]

ולכאו' בפשטות מה שכתב בסוף דבריו לפסול מצד "הקריבהו נא לפחתך" - הוא סיבת הפסול גם בעבודת כהן בעל מום, וגם בש"ץ (ולא רק בש"ץ).
וראיה לכך מדברי רש"י בפרשת אמור (ויקרא כ"א פס' י"ח), שבאר טעם פסול עבודה בכהן בעל מום מצד "הקריבהו".

אדרבה, מלשון המג"א "ועוד" לא משמע כן, אלא שהחסרון דהקריבהו גו' הוא טעם בפ"ע ולא מטעם פסול כהן (וכן הוא בשו"ת חות יאיר סי' קעו), ולכן זהו דוקא במומים גלויים וניכרים, וכמפורש בשוע"ר כאן.

ראה נא מה שכתב הרב "עליך עיננו" שבזוהר פרשת אמור מבאר טעם הפסול של עבודת כהן בעל מום - מצד "הקריבהו".
לא עיינתי בזוהר, אך אם כנים הדברים, הרי שהמג"א המשיך את דברי הזוהר שהביא קודם לכן, וכתב עוד טעם שווה לפסול בעל מום גם מעבודת כהן וגם מש"ץ.
והדק"ל.

ראה בכ"ז בס' חקרי הלכות.

[אליהו בן עמרם]

ז"ל הזוהר אמור צא'

סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מַה כְּתִיב, הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתְךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ. בַּר נָשׁ מִנַּיְיכוּ, אִי בָּעִיתוּ לְשַׁלוּמֵי לְמַלְכָּא, וּלְקָרְבָא קַמֵּיהּ דּוֹרוֹנָא, אַתּוּן מְשַׁדְרִין לֵיהּ בִּפְגִימָא, אוֹ לָא. הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ בְּהַהוּא דּוֹרוֹנָא, כָּל שֶׁכֵּן וְכָּל שֶׁכֵּן דְּאַתּוּן מְקָרְבִין קָמַאי בַּר נָשׁ פָּגִים לְקָרְבָא דּוֹרוֹנָא, הָא דּוֹרוֹנָא דִּלְכוֹן לְכַלְבָּא אִתְמְסַר, דְּוַדַּאי בַּר נָשׁ דְּאִיהוּ פָּגִים, פָּגִים הוּא מִכֹּלָּא, פָּגִים הוּא מְהֵימְנוּתָא. וְעַל דָּא כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב.

יישר כח.
וא"כ מה זה שייך לש"ץ, שאינו מתעסק במתנות לגבוה, אלא תפקידו להוציא את הציבור בתפילתם?

מצינו השוואה בין תפילה לקרבנות גבי כמה ענינים (זמן תשלומין ועוד) למה לא תהיה השוואה גם גבי זה שהש"ץ נראה כמקריב ק"צ?
עי' שבט הלוי ח"ד סי' יא' שכ"כ.

אם תפילות כקרבנות, הרי גם יחיד שמתפלל הריהו כמקריב קרבן, ולמה לא ייפסל במומיו?
ומה שכתב מר שפוסלין רק הש'ץ שמקריב קרבן ציבור, מהיכי תיתי?
וכי יחיד שמתפלל אינו כמקריב תמיד של ציבור?
והרי תפילות כנגד תמידים תקנום, וזה המקור להשוות תפילות לקרבנות לאיזה ענינים.

[אליהו בן עמרם]

מבקש להציע פתרון למבוכה בדין זה ד"הקריבהו", לפי הקושיות דלעייל שלענ"ד עדיין לא קיבלו תשובה.
עפ"י חידוש נפלא שחידש רבינו המהר"ם שיק זצ"ל בשו"ת או"ח סי' ס"ז.
הקדמה קצרה נצרכת:
יש נידון נוסף בדין "הקריבהו" - האם הוא מדרבנן (עכ"פ אינו מן התורה) או מדברי קבלה, כיון שנלמד מדברי הנביא.
וזה על פי ההבנה הפשוטה המתבקשת לכאורה, ש"הקריבהו" הוא לימוד שלמדו חז"ל (ילפותא או אסמכתא) מפסוק בנביא, ולפי זה באמת אינו מן התורה, אלא לכל היותר "דברי קבלה".
אך בא המהר"ם שיק זצ"ל ומחדש, שאין זה בכלל ילפותא או אסמכתא של חז"ל מדברי הנביא, אלא שזו "סברא" שגילה לנו הנביא.
והסברא היא, שלא יתכן להקריב לגבוה מה שלא נקריב לשר או מלך בשר ודם.
והואיל וזאת בעצם "סברא", א"כ "דבר שהוא סברא הוא מן התורה" "ומ"מ סברא ברורה כזו לכו"ע היא מן התורה" (זה לשונו שם בשו"ת).

והאמת, שנראה מדברי רש"י בפרשת אמור (פכ"א פס' י"ח) שסברא זו היא מן התורה. (כלומר, גם בלי מה שכתב המהר"ם שיק זצ"ל שהואיל וזו סברא, הרי זה נהיה לדין תורה).
שהרי רש"י מבאר שם מה הטעם לפסול כהן בעל מום מעבודה, כיון ש"אינו דין שיקרב...כמו הקריבהו נא לפחתך"
"אינו דין" משמעו - לא יתכן שיקרב בעל מום לעבודה, כלומר אין סברא שיוכל להקריב, כמו שלמדנו בנביא שאין סברא שאפשר יהיה להקריב קרבן בעל מום. כלומר אותה סברא שלא ניתן לתת מתנה לגבוה שלא ניתן לתיתה לשר או מלך בשר ודם, כן גם קיימת אותה סברא בתורה שלא ניתן לשלוח בעל מום כנציג שלנו לתת את הדורון למלך.

ולפי דברי המהר"ם שיק זצ"ל אפשר אולי להוסיף וליישב לענ"ד את הקושיות שהקשיתי לעייל,
כיצד מ"הקריבהו" לומדים גם פסול "בדיעבד" וגם פסול "לכתחילה"? כי אם זו סברא, יתכן לומר שהקרבת בהמה "כחושה" שפסולה רק לכתחילה הינה פחות חמורה (מסברא אין לפסול בדיעבד) מאשר הקרבת "טריפה" לקרבן.
וכן יתכן לומר, שניסוך יין מגולה על גבי המזבח, שאין שום סכנה למזבח מחמת ארס נחש (ולכן יהיה פסול רק לכתחילה), הינה פחות חמורה מקידוש היום על יין מגולה, שבגלל ה"גילוי" אינו נחשב לבשר ודם כמשקה חשוב בגלל זה, ולכן יהיה פסול אף בדיעבד כהכרעת המשנ"ב (סי' ער"ב ס"ק א') עפ"י הרמב"ן.
וכן יתכן לומר, שפסול כהן בעל מום מהקרבה הוא יותר חמור, מאשר תפילת ש"ץ. שהרי לא מקובל לשלוח דורון ביד בעל מום למלך בשר ודם, אבל ש"ץ שאינו מביא דורון למלך, אלא רק מוציא את הציבור בתפילה,כל החסרון בו, שאין סברא שהציבור יבחרו מצידם שזה יהיה הנציג הנבחר שלהם.
וגם אפשר להבין, למה לא ייפסל הש"ץ (שאינו מביא דורון) בכל מום שפוסל כהן מעבודה (שהיא הבאת דורון), אלא רק במומים משמעותיים וגלויים ל"ע.
משא"כ כל יחיד ויחיד שמתפלל לכתחילה על אף שהוא בעל מום, כי תפילה איננה הבאת דורון למלך (וגם אינו נציג הציבור).

וכל זה אפשר לומר לענ"ד רק לפי חידושו של המהר"ם שיק זצ"ל, שאין כאן ילפותא מדברי הנביא, אלא שנתחדשה לנו כאן סברא. ואם זו סברא, הרי שיש לה פנים לכאן ולכאן, והיא יכולה להשתנות ממקרה למקרה, הכל לפי הסברא.

[עליך עיננו]

אולי כסיוע לדברי כב' בשו"ת בנין ציון ח"א סי' ה' כ' שע"כ כל דברי המג"א הוא רק גבי ש"ץ קבוע אבל באקראי אין חיסרון בזה אפי' לשיטתו,משמע שדין זה של הקריבהו הוא סברא רק שנראה ממש כשליח קבוע ואז אין זה כבוד למקום.