פורום אוצר החכמה

התורה חידשה שאפילו שאין נזק פיזי, או צער הקשור לנזק פיזי, עדיין יש לשלם על רגשות שנפגעו. אלא שנזק כזה הוא קשה לשער, ועל כן אמרינן שהכל לפי המבייש והמתבייש. השאלה היא, אחרי שהתורה מתחשבת עם רגשות, למה לא להתחשב עם רגשות אחרים, כגון אכזבה, מפח נפש, וכיוצא. ולמשל, מי ששובר למישהו כלי שירש מסבא רבה שלו, למה שלא ישלם על העגמת נפש.

הרי גם בושת עצמו פטור אם ביישו בדברים, וחייב רק אם עשה מעשה בגופו.
כלומר, מדובר בנזק כמעט גופני, שפגע בכבוד צלם האדם (ויש צד שאפילו ביישו ישן ומת יתחייב, אפילו שלא חלי ולא מרגיש), ולא שמתחשבים בכל נזק נפשי.

ובכל מקרה, גם אם לא זה הטעם אלא הוא גזירת הכתוב, הרי שהעובדה שמדובר בתופעה ייחודית נמצאת כבר בדינים של בושת עצמם, וכאמור.

תוכן כתב:למה לא להתחשב עם רגשות אחרים,

זו באמת שאלה מעניינת, אבל רואים שנושא הרגשות לא תופס מקום, גם רגשות הרבה יותר משמעותיים (מלבד בושת שנדון אולי כחלק מנזק ממשי, כדברי ר' מק"מ).

הרודף אחר אשה לאונסה אין מצילין אותה בנפשו אא"כ זו אשה שאסורה עליו. אם היא פנויה לא הורגים את הרודף, אע"פ שברור שהסיבה היחידה להריגת הרודף היא הצלת הנרדף, ולא הצלת הרודף מעבירה.

כך גם הרודף אחר הזכר. אם זכר זה הוא בן 9 שנים ויום אחד הורגים את הרודף, אבל אם הנרדף הוא בן 8.5 לא הורגים את הרודף אע"פ שברור כנ"ל.

כתב לי אחד מחכמי הפורום באישי:

בפשטות י"ל בכל הנזכרים,
שהרי תוה"ק נזהרת מאד מעונשי מות ל"ע, ולכן גם ב'רודף' הטילו גבולות.
שאם ניתן תורת כאו"א בידו לקבוע מתי הוי נזק 'נפשי' - יפוק מינה חורבא גדולה (וכנראה גם בחוש בדורנו זה),
והעמידו הדבר רק כשיש 'גדר' עברה ('ממשית') בזה.

ותשובתי, שאיני מבין מה עניין עבירה אצל הצלת הנרדף.
וכי אם נאמר שכל רודף אחר אשה או אחר זכר מצילים אותם בנפשו, זו נתינת תורת כאו"א בידו?

תוכן כתב:התורה חידשה שאפילו שאין נזק פיזי, או צער הקשור לנזק פיזי, עדיין יש לשלם על רגשות שנפגעו. אלא שנזק כזה הוא קשה לשער, ועל כן אמרינן שהכל לפי המבייש והמתבייש. השאלה היא, אחרי שהתורה מתחשבת עם רגשות, למה לא להתחשב עם רגשות אחרים, כגון אכזבה, מפח נפש, וכיוצא. ולמשל, מי ששובר למישהו כלי שירש מסבא רבה שלו, למה שלא ישלם על העגמת נפש.

שו''ע תכא א

אינו חייב על הבושת עד שיתכוון לביישו והמבייש את חבירו שלא בכוונה פטור לפיכך ישן שבייש פטור:
הגה: וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה אע"פ שלא יכול לברר עליו מ"מ פטור דהרי לא כוון לביישו (מהרי"ו סי' קס"ח):

עקביה כתב:כתב לי אחד מחכמי הפורום באישי:

בפשטות י"ל בכל הנזכרים,
שהרי תוה"ק נזהרת מאד מעונשי מות ל"ע, ולכן גם ב'רודף' הטילו גבולות.
שאם ניתן תורת כאו"א בידו לקבוע מתי הוי נזק 'נפשי' - יפוק מינה חורבא גדולה (וכנראה גם בחוש בדורנו זה),
והעמידו הדבר רק כשיש 'גדר' עברה ('ממשית') בזה.

ותשובתי, שאיני מבין מה עניין עבירה אצל הצלת הנרדף.
וכי אם נאמר שכל רודף אחר אשה או אחר זכר מצילים אותם בנפשו, זו נתינת תורת כאו"א בידו?

לכאורה ההבדל הוא בין מי שאם ישיג את הנרדף ויעבור יתחייב מיתה שרק אז מותר גם להציל את הנרדף בנפשו, לבין מי שגם אם לא יצליחו להציל לא יתחייב הרודף מיתה שאז אין להצילו בנפשו (פשוט שא''א שפעולת המנע טרם המעשה תהיה חמורה יותר מהעונש במקרה שכבר נעשה).

ההבדל בין בושת שחייבה תורה לשאר הרגשות, שלא חייבה על מה שבנפש הנפגע כלפי עצמו, רק מה שבא לו ביחוס מהסובבים מבחוץ.

את"ל שא"א לאמוד מפח נפש ועלבון והלם וכד'. יש שאין להם בכלל ויש שרגישים מאוד וכו'. רק מה שמול רבים אחרים יש לו איזה מדד לאמוד.
ואת"ל שכל העלבונות הרי באמת הנפגע עצמו הוא הגורם המניע של זה, וככל שהנפגע יותר בשל ושלם בנפשו יש לו פחות פגיעה. ודיברה תורה כנגד המצב האופטימלי.
ואת"ל שכולם הם רק לאותו רגע, ומשא"כ בושת מלווה אח"כ כי היו לזה תיעוד שמבחוץ.
ויתכן עוד הבחנות בין זה לזה.

שמש כתב:לכאורה ההבדל הוא בין מי שאם ישיג את הנרדף ויעבור יתחייב מיתה שרק אז מותר גם להציל את הנרדף בנפשו, לבין מי שגם אם לא יצליחו להציל לא יתחייב הרודף מיתה שאז אין להצילו בנפשו (פשוט שא''א שפעולת המנע טרם המעשה תהיה חמורה יותר מהעונש במקרה שכבר נעשה).

אני לא מסכים עם הסברא.
אפשר גם להבין שדי בכך שמה שהרודף מתכוון לעשות יגרום נזק נפשי חמור לנרדף, כדי שמותר יהיה להצילו בנפשו.

ובכל מקרה:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי מיתות בית דין, ואחר חייבי כריתות - מצילין אותן בנפשו.

עקביה כתב:

שמש כתב:לכאורה ההבדל הוא בין מי שאם ישיג את הנרדף ויעבור יתחייב מיתה שרק אז מותר גם להציל את הנרדף בנפשו, לבין מי שגם אם לא יצליחו להציל לא יתחייב הרודף מיתה שאז אין להצילו בנפשו (פשוט שא''א שפעולת המנע טרם המעשה תהיה חמורה יותר מהעונש במקרה שכבר נעשה).

אני לא מסכים עם הסברא.
אפשר גם להבין שדי בכך שמה שהרודף מתכוון לעשות יגרום נזק נפשי חמור לנרדף, כדי שמותר יהיה להצילו בנפשו.

ובכל מקרה:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עג עמוד א
תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי מיתות בית דין, ואחר חייבי כריתות - מצילין אותן בנפשו.

שומע, אני עדיין חושב שאפשר לחלק (כלומר, להסביר למה גם חייבי כריתות בכלל זה) אבל הקושיה תהיה יותר טובה מהתשובה.. וראה גם בקצות סי' כח שכ' שרודף הוא כמי שנגמר דינו וברח.
ובמו''נ ח''ג פרק מ' כתב שדין רודף הוא דווקא ברודף לעשות לזולת עוול שאם יעשה לא יוכל הפגם לתקון (ולכן זה רק ברציחה וערווה).

רודף ניתן להצילו בנפשו אפילו כשהוא שוגג ואפילו אנוס, זה ודאי לא בגלל חומרת העבירה.

מאי דפשיטא לכו לעיל שהצלת הרודף בנפשו הוא משום הצלת הנרדף ולא משום הצלת הרודף מעבירה היה לי פשוט להיפך עד שפתחתי אשכול זה, היינו שההצלה בנפשם היא הצלת הרודף מעבירה וכלשון המשנה בסנהדרין "ואלו שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להורגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה" וכו'

ראה כאן דיון בנקודה זו
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=37166