איתקצאי והותרה בין השמשות

[עושה חדשות]

יש כמה דברים בהלכות שבת שנקבעים לפי המצב של ער"ש בין השמשות וכך נשאר דינם לכל השבת. לגבי מוקצה ידוע הכלל של מיגו דאיתקצאי ביהש"מ איתקצאי לכוליה יומא. וכן לגבי עירוב תחומין ועירוב חצירות שהעירוב צריך להיות קיים דווקא בביהש"מ ולא אח"כ. יש גם דין של 'הואיל והותרה הותרה' ואף הוא תלוי בכניסת השבת לחוד. כעת ראיתי ברשב"א עירובין דע"ט שהחשיבות של 'מחיצה המתרת' לגבי איסור אהל תלויה בהגדרת המחיצה בביהש"מ ולא אח"כ. וזכורני שיש עוד כמה דוגמאות לזה, [אשמח להגדיל את הרשימה]. כעת צל"ע האם הכל זה אותו דין ממש, (והנידון של מוקצה לחצי שבת מתאים גם בדינים האחרים), או שיש חילוקים. ומה ביאור הדבר. והאם מצינו דכוותיה בדינים דאורייתא או שזה מתאים דוקא בדרבנן. וכעת עולה בדעתי דלמ"ד תחומין דאו' הרי שביתת האדם לכאו' תהיה נקבעת לפי שעת ביהש"מ בדוקא, וא"א לעבור דירה באמצע השבת, האם זה באמת שייך ליסוד הנ"ל. מה דעתכם על כל הענין הזה.

[עושה חדשות]

דוגמא נוספת - רש"י שבת נד: ד"ה כדאמרן, ותוס' דף נג. ד"ה והוא.

[כח עליון]

להבין יותר את כוונתך.
אתה חושב שדין הביה"ש חל גם לקולא. ז"א, לפי הרשב"א אם היה כבר מחיצה ביה"ש ונסתרה בשבת יהיה מותר להעמידה שוב?
אם לא, אז זה לא קשור להותרה ואיתקצאי, אלא כמו כל מלאכות שבת שנאסר לתקן ולשכלל בשבת שום דבר שלא היה מתוקן קודם שבת. ממילא ביה"ש קובע מצב כל חפץ שמכאן והלאה אסור לקדם אותו. לא?

[עושה חדשות]

הרשב"א עוסק במחיצה שבין ב' חצירות, ויש איסור של אהל בבנייתה או בפירוקה, למרות שזו רק מחיצה ולא גג, כי זו מחיצה המתרת. ע"ז דן הרשב"א, שאחרי שיש דין הואיל והותרה, ואפילו אם המחיצה תיפול בשבת עדיין מותר לטלטל בחצירות, א"כ כרגע כבר אין למחיצה הזאת חשיבות של מחיצה המתרת. (וכידוע דן בזה הגרשז"א וכו' בהעלם דברי הרשב"א). ע"ז כ' הרשב"א שעדיין אסור לפורקה, למה? כי "הויא ליה מחיצה המתרת בין השמשות וכל בין השמשות אסור ליתן לתוך קופתו משום סתירת אהל, וכיון דבין השמשות אסור משום סתירת אהל כולי שבת נמי אסור לסתרו דאהל הוא, דאיסור אהל שבו להיכן הלך". עכשיו צריך לשאול מה הדין אם המחיצה הזאת בכלל לא היתה קיימת בער"ש, אלא נבנתה בשבת בזדון או שוגג, באופן שבשעת בנייתה היא היתה מחיצה המתרת, ואח"כ בטל בה החשיבות הזאת כי כבר לא נצרך ההיתר וכד'. כמדומה לי שבלש' הרשב"א משמע שרק ביהש"מ הוא קובע כדי לאסור את כל השבת. [וצ"ע למה כתבתי בעבר ד"פשוט דסברת הראשונים הנ"ל 'איסור אהל שבו להיכן הלך' אינה תלויה בביהש"מ דוקא"]. לכן זה שייך לענ"ד במקצת לנידון של מוקצה לחצי שבת, וכד'. [אבל ודאי לא טענתי שמחיצה שנפלה בשבת יהיה מותר להעמידה שוב]. והשאלה הכללית היא, מה המשמעות של כניסת שבת לקבוע דין לכל השבת, ולמשל בדוגמא האחרונה שכתבתי מדברי רש"י בדף נד, שגדרי מלבוש ומשאוי של בהמה נקבעים דוקא אז.

[עושה חדשות]

בשבת ד"נ ע"א "ואם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אף על פי שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן", ובפירש"י שם דאם לא עשה כן מבעו"י ל"ה מלבוש אלא משאוי. (ובריטב"א כ' דאם לא יחדן לכך מבעו"י אסור רק מדרבנן).

וברש"י שם קכו. דנגר שלא הזמינו מבעו"י לנעול בו את הדלת הוי 'בונה' אפי' שמשתמש בו עכשיו רק לנעילה.

ובעירובין טו. דלחי העומד מאליו הוי מחיצה רק אם הזמינו לכך מבעו"י.

[עושה חדשות]

ענין דומה לאידך גיסא.

המניח מוקצה על שולחן באמצע שבת, לדעת הרבה ראשונים יש בסיס באמצע שבת, אא"כ דעתו לנער את המוקצה קודם יציאת השבת. וכך יוצא שאם הניח את המוקצה אחרי כניסת השבת לעשרים שעות זה לא נעשה בסיס, ואילו המניח כמה דקות לפני צאת השבת לשעה אחת בלבד זה כן נעשה בסיס. שאין הדבר תלוי אלא ברגע האחרון של השבת.

וגם זה יכול להיות דוגמא.

[עושה חדשות]

דוגמא נוספת - רש"י שבת נד: ד"ה כדאמרן, ותוס' דף נג. ד"ה והוא.

מפליא לראות בשעה"צ סי' שה סקכ"א שנוקט שזה דין דאורייתא.

****



בכל הנ"ל יל"ע מה הגדר של תוספת שבת בכניסתה (וביציאתה).

הרי מסתבר שקבלת תו"ש לא מועילה לקולא, ודין מוקצה יקבע לפי ביהש"מ ולא לפי זמן הקבלה המקודם, ואם בזמן הקבלה זה לא היה מוקצה ובזמן ביהש"מ כבר איתקצאי, ל"ה בגדר 'אין מוקצה לחצי שבת' אלא אמרי' מיגו דאיתקצאי וכו' לכולי יומא. ולכאו' מסתבר ג"כ שהקבלה הזאת לא גורמת לחומרא לכל השבת, אם בשעת הקבלה זה היה מוקצה אבל בשעת ביהש"מ כבר פסקה ההקצאה. ורק יל"ד כלפי זמן התוספת, האם הכל נקבע בתחילתו, ומיגו דאיתקצאי בתחילתו איתקצאי לכל זמן התוספת, או שכל רגע ורגע קובע לעצמו.

כל כה"ג יל"ד גם לגבי עירוב שנאכל בזמן התוספת קודם זמן ביהש"מ, האם עכ"פ מהני לכל זמן התוספת. וכן יל"ע בגדרי מלבוש ותכשיט הנ"ל וגדרי מחיצה המתרת הנז"ל.

וכן יל"ע לגבי צאת השבת, כפי המובא לעיל שישנם דברים התלויים לכאו' דוקא בזמן יציאת השבת, כמו בסיס על דעת לנער, או שיעור מלאכה המתקיימת, דמסתמא ל"מ מה שדעתו להוסיף על השבת ביציאתה, אבל האם עכ"פ מהני לקולא כלפי זמן התוספת או שיש לדון כל רגע בפנ"ע.

בזכרוני שכבר עסקו בזה בפירוש, שמא ידוע למישהו ויוכל לעזרני.
הוספה: שו"ר כאן שהאריך קצת בענין הואיל והותרה בתוספת שבת, עי"ש, ועצ"ע.

[עושה חדשות]

מנח"ש תנינא יז -
שוב התבוננתי דתוספת חשיבא כקדושה אחריתא ומשום כך אין מתחשבין כלל עם ההקצאה של תוספת שבת [ועיין להלן סי' מ"ז או"ב מש"כ שם בשם הפרמ"ג והמקור חיים]. גם יתכן דכמו שמצינו לענין עירובי תחומין, דאף שהעירוב קונה בסוף היום או בתחלת היום, מ"מ גם בזמן תוספת שבת רשאי שפיר לילך, והיינו מפני שהתוספת נגררת אחר מה שיהיה דינו בשבת, וה"נ גם לענין מוקצה אם בשבת עצמה אינו מוקצה אין מתחשבין כלל עם התוספת.

שם סימן יח -
מה ששאל אם כבו הנרות לפני צאה"כ, האם שרי לטלטל את הפמוטות כיון שלא חל עליהם שם בסיס לדבר האסור. במנחת שלמה עמוד ע"ח ד"ה אבל, הבאתי בנוגע לכללא דמיגו דאיתקצאי שזה רק כל בין השמשות ולא מקצתו, אך הקשיתי דא"כ למה אמרו בגמרא ביצה דף ל' ע"ב שצריך לומר איני בודל כל בין השמשות, וכתבתי בדרך אפשר דמוקצה מחמת מצוה חמור יותר. והנה מוקצה זה של הנרות שמדליקין ומקבלין על ידם את השבת [שאסורים בטלטול מבעו"י, ועי' רס"ג סי"ד ובמג"א ס"ק כ"ז] ברור שזה רק חומרא יתירה שהחמירו מפני כבוד השבת, שהרי אפילו האשה שכבר קיבלה את השבת יכולה עדיין לבקש מאחרים שלא קיבלו את השבת לעשות עבורה כל מלאכה (אגב יתכן דלפיכך לא נעשה מוקצה בקבלת שבת אף שחמור יותר מביהש"מ הוא מפני שעדיין אפשר לעשות מלאכה על ידי ישראל כמבואר בסוף סימן רס"ג) והאחרים מותרים בכל מיני מוקצה ובל"ט מלאכות, ומ"מ החמירו עליהם שלא לטלטל ולא ליגע באותן פמוטות, ומסתבר שזה הכל מפני כבוד השבת לראותו ממש כמוקצה לשבת, וכיון שכן אפשר לומר שלגבי אותן פמוטות בלבד מתחשבים כאילו הוקצה בתחילת השבת ונאסר לכל השבת, וקשה לומר שאותם פמוטות יהיו אסורים בטלטול רק לפני שבת ויהיו מותרים מיד אחרי האכילה ובשבת עצמה יסירו אותם מהשולחן כשאין דולקים ע"י אחרים שלא קיבלו עליהם את השבת.

והאריך בזה בעוד מקומות, עי'.

וראה עוד בדברי הפוס' ר"ס תצא דחמץ אינו מוקצה גם למי שעדיין לא הבדיל במוצאי יו"ט של פסח. ואכמ"ל.

[עושה חדשות]

לגבי עירובי חצירות יש נידון בגמ' עירובין דל"ו אם תחילת היום קונה עירוב או סוף היום,
וחשבתי לדון כה"ג בשאר הדברים התלויים בכניסת השבת, כגון הא דאיתקצאי בביהש"מ וכו'.
אבל לא מצאתי בינתיים נפק"מ בזה (שהרי בלגין טבו"י וכו' הוי גמרו בידי אדם).

דוגמא נוספת (אולי) לדברים התלויים דוקא בכניסת השבת, ראה במאמר כאן, ובתגובה עליו כאן.

ראוי לציין, שאמנם קל להבין את דין מיגו דאיתקצאי כי 'הכנה' תלויה בכניסת שבת, (כ"כ כמה ראשונים), אבל יותר צריך לבאר למה יש מוקצה שאינו חל באמצע שבת, וכן הסוברים דאין בסיס באמצע שבת, וכיו"ב.

[עושה חדשות]

עוד ראוי להזכיר, שהמשמעות של זמן בין השמשות לקבוע דין על כל היום, אינה דוקא בשבת.
שהרי לגבי 'הוקצה למצוותו' נקטו הרבה פוסקים שהדבר תלוי בביהש"מ של אותו יום, למרות שמדובר גם על ימי חוה"מ.
וע"ע בדברי הריטב"א בסוכה מו:

להלן ציטוט של ב' קטעים מהביאוה"ל בסי' תרלח

דהזמנה לאו מילתא היא - וצ"ע אי הכי אפילו אי ישב בה אחר שקידש היום לא ליתסרא כולא יומא אלא לשעה שישב בה בלבד דהא אכתי לא הוי איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולא יומא ולכי נפק תשתרי [מו"ק הנ"ל] והנה לפי מה שכתב מקודם אפילו לא ישב בה כלל אסור עד חוה"מ דמשום סתירת אהל הוא מוקצה ונראה דכונתו דמשום קדושת החג לא מיתסרא אלא לשעה שישב בה

אסור להסתפק מהם וכו' - זהו אם תלאן קודם ביה"ש ראשון ואם תלאן ביום א' או בחוה"מ מתחיל איסורו מן בין השמשות הראשון שאחר זה עד סוף יום טוב אבל מן עת התליה עד הערב לא מיתסרא [כן מוכח לקמיה]:

[עושה חדשות]

יש שתמהו על דברי המו"ק שהביא הביאוה"ל הנ"ל, אבל לכאו' כבר כ"כ הרשב"א בביצה ד"ד, ז"ל - "וא"ת והא אמרינן התם וגם לקמן אמרינן בפרק אין צדין (ל' ב') הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד ואחד יוצא בה ואוכלה לאלתר ולא אמרי' מגו דאתקצאי, זו ודאי צריכא עיונא, ואף בזו נראה לי משום דלא הוקצה בין השמשות קאמר לפי שאינו ניטל בלילה אלא ביום". וצ"ע.


דוגמא נוספת לענין האשכול;
הא דשבת קובעת למעשר, יש שכתבו שהוא דוקא בתחילת השבת. עי' דרך אמונה הל' מעשר פרק ה ה"כ.

[עושה חדשות]

ראה בספר יחוסי תנאים ואמוראים, ערך הלל (הוצ' מוה"ק), שהק' בהא דמסקינן במנחות דנ"ד בבשר העגל שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דאין דיחוי באיסור, דמ"ט לא פשיט מינה דאין מוקצה לחצי שבת, עי"ש מה שתי'. ועוד דן שם מ"ט לא פשטינן לה מהא דתניא בשבת דק"א דספינות קשורות זב"ז מערבין ומטלטלין מזל"ז, נפסקו נאסרו, חזרו ונתקשרו חזרו להתירן הראשון. וכן ממה שאמרו בעירובין דמ"א דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפי' במזיד לא הפסידו את מקומן, ומעוד מקומות, עי"ש ודו"ק היטב.

[עושה חדשות]

לגבי תו"ש ביציאתה; האם יש איסור מכין משבת לתו"ש? (מסתמא דברים מפורשים)
וכן יל"ע בדין כלי שמלאכתו לאיסור המותר בטלטול לצוגו"מ רק לצורך שבת, מה הדין לצורך תו"ש.

[מהר שלל חש בז]

לגבי תו"ש ביציאתה; האם יש איסור מכין משבת לתו"ש? (מסתמא דברים מפורשים)
וכן יל"ע בדין כלי שמלאכתו לאיסור המותר בטלטול לצוגו"מ רק לצורך שבת, מה הדין לצורך תו"ש.

מותר להניח כלים מיוחדים למים אחרונים על השולחן בסעודה שלישית אף שמברכים לאחר זמן, דהרי מכינים "קומפעט" ביום אף שידוע ודאי שזה עומד להאכל בלילה, וגם קולפים ובוררים אוכל מתוך פסולת בשבת כדי לאכול בלילה, וע"כ דהואיל וקעביד רק הכנה דרבנן שפיר מותר משבת לתוספת שבת שמברך ואומר "ביום השבת הגדול הזה". (שו"ת מנחת שלמה תנינא סימן ל"ו).

[עושה חדשות]

כלים ששבתו בבית או בחצר ג"כ תליא דוקא בביהש"מ.

לגבי מגו דאיתקצאי כ' הבית מאיר בסי' תרל"ח שאין הדבר תלוי בביהש"מ אלא ברגע הודאי הראשון שאחרי ביהש"מ, ובמנח"ש א,סב,יא נקט דהדבר תלוי ברגע האמיתי של כניסת השבת כלפי שמיא. ויש לחקור אם כ"ה הדבר בכל הדינים התלויים בכניסת השבת כנ"ל או שיש בזה חילוקים.

ילה"ס בגוי שנתגייר באמצע שבת, האם כל הדינים דלעיל תלויים לגביו ג"כ בשעת ביהש"מ או בשעת גירותו וכד'.
ולגבי קניית שביתה לענין איסור תחומין, הרמב"ן בעירובין הביא בזה מהירושלמי שדן על "גוי שטבל לאחר שיאיר המזרח" עי"ש.

[אליהו בן עמרם]

יש כמה דברים בהלכות שבת שנקבעים לפי המצב של ער"ש בין השמשות וכך נשאר דינם לכל השבת. לגבי מוקצה ידוע הכלל של מיגו דאיתקצאי ביהש"מ איתקצאי לכוליה יומא. וכן לגבי עירוב תחומין ועירוב חצירות שהעירוב צריך להיות קיים דווקא בביהש"מ ולא אח"כ. יש גם דין של 'הואיל והותרה הותרה' ואף הוא תלוי בכניסת השבת לחוד. כעת ראיתי ברשב"א עירובין דע"ט שהחשיבות של 'מחיצה המתרת' לגבי איסור אהל תלויה בהגדרת המחיצה בביהש"מ ולא אח"כ. וזכורני שיש עוד כמה דוגמאות לזה, [אשמח להגדיל את הרשימה]. כעת צל"ע האם הכל זה אותו דין ממש, (והנידון של מוקצה לחצי שבת מתאים גם בדינים האחרים), או שיש חילוקים. ומה ביאור הדבר. והאם מצינו דכוותיה בדינים דאורייתא או שזה מתאים דוקא בדרבנן. וכעת עולה בדעתי דלמ"ד תחומין דאו' הרי שביתת האדם לכאו' תהיה נקבעת לפי שעת ביהש"מ בדוקא, וא"א לעבור דירה באמצע השבת, האם זה באמת שייך ליסוד הנ"ל. מה דעתכם על כל הענין הזה.

משנ"ב סי' רע"ט ס"ק ג:
"לטלטלו ולהסתפק ממנו וכו' - דהואיל והוקצה בתחלת כניסת השבת, דהיינו שבביה"ש כשהיה דולק היה אסור להסתפק ממנו, דהמסתפק משמן שבנר חייב משום מכבה וכדלעיל ברסי' רס"ה, איתקצאי לכולי יומא שלא להסתפק ממנו אף אחר שכבה, וכיון שאסור ליהנות ממנו כל יום השבת ממילא אסור ג"כ לטלטלו דאינו ראוי לכלום"

מגן אברהם שם ס"ק ב':
מותר השמן: דבשע' שהוא דולק אסור להסתפק ממנו משום מכבה, ומגו דאתקצאי לב"ה וכו' [ר"ן]. וא"כ בנר של שעוה בי"ט שרי להשתמש בנותר כמ"ש סי' תקי"ד ס"ג .ומיהו בגמ' איכא עוד טעם הואיל והוקצה למצותו כמ"ש סי' תרל"ח גבי נוי סכה, וא"כ נר של מצוה שהודלק לשם י"ט וכבה אסור להשתמש בו תשמיש אחר כגון אם הוא משומן אסור לאכלו. עמ"ש סי' רס"ג סי"ד וע' בתוס' דף מ"ב ד"ה ואין ניאותין וכו' דמשמע כדברי וכולי יומא אסור מיגו דאתקצאי לב"ה וכמ"ש סי' תרל"ח:

ר"ן (שבת – דף כ: מדפי הרי"ף)
תנו רבנן מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו: משום דכיון דאיתקצאי לבין השמשות מחמת איסור שהרי המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה כדאיתא בפרק ב' דיו"ט (דף כב ב) אתקצאי נמי לכולי יומא אפי' לאחר שכבה והך בקערה שמדליק בה קאמר דומיא דנר:

בראיה ראשונה היה אפשר אולי לבאר דברי הר"ן הנ"ל, שמחמת האיסור להסתפק מהשמן בבין השמשות נעשה ל"מוקצה" האסור בטלטול בבין השמשות (כי אסור בשימוש ואינו ראוי לכלום), ומיגו דאיתקצאי בדין "מוקצה" בביה"ש איתקצאי בדין "מוקצה" לכולי יומא.
אך במגן אברהם ובייחוד במשנה ברורה מתבאר אחרת, שכיון שנאסר להסתפק מהשמן בביה"ש כשהנר דולק, נאסר להסתפק ממנו כל השבת אף לאחר שכבה הנר. ובגלל שאסור להסתפק ממנו כל השבת, ממילא אינו ראוי לכלום, ולכן נעשה ל"מוקצה".
כלומר מיגו דאיתקצאי בביה"ש אינו דווקא דין בטלטול מוקצה, אלא כמו שמצאנו "הוקצה למצוותו" בביה"ש, כך נתחדש "הוקצה לאיסורו" בביה"ש. וכאן איירי באיסור דאוריתא לכאו' כי "המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה" (רמב"ם שבת פי"ב הל' ב).

ולא ידעתי, גדר וסיבה לדין זה. ומתי אומרים זאת ומתי לא?
האם גם יהיה אסור לפתוח דלת מול נר שכבה, כיון שבביה"ש נאסרה הדלת בפתיחה שמא יכבה את הנר הדולק?

[עושה חדשות]

האם גם יהיה אסור לפתוח דלת מול נר שכבה, כיון שבביה"ש נאסרה הדלת בפתיחה שמא יכבה את הנר הדולק?

אם הדלת היתה באמת אסורה בפתיחה בביהש"מ, (פסיק רישא וכו' על הכיבוי), היא עומדת באיסורה גם אחרי שהנר כבה. מיגו דאיתקצאי לביהש"מ איתקצאי לכולא יומא.

אא"כ נדון להתיר מהילכתא ד'גמרו בידי אדם', אמנם זה תלוי מה התשובה למה נר לא מותר מטעם זה, (אם משום דאיסור גרע אי משום שרצונו בדחייתו), ואכמ"ל.

כל זאת אם הנר הודלק שם בכוונה, והוי 'דחייה בידים' גם כלפי הדלת. ובזה פסקי' כר"י ולא כר"ש. משא"כ בנר הנמצא שם במקרה ולא דחאו לכך.

ואמנם בשש"כ (כב,יד) כ' להתיר בשם הגרש"ז מטעם 'בית שנפחת', אם היה האיסור בפתיחת הדלת רק דרבנן, ובשעת הדחק אפילו אם היה מדאו'. אבל היטב השיג עליו הרב איזנטל ב'מגילת ספר' דשאני הכא דאיסורו בגופו. עי"ש.

ובאופן שהיתה אפשרות לפתיחת הדלת ע"י חסימת הרוח בדבר אחר, יל"ע בריטב"א (בב"ב י"ט) אם יש בזה חשש ביטול כלי מהיכנו.

___________

דוגמא נוספת לענין האשכול; אם נשבר כלי בער"ש ועדיין ראוי למלאכה, אם הבעלים זרקו בער"ש דינו כמוקצה, ואם זרקו בשבת אינו מוקצה.

[עושה חדשות]

יל"ע האם "קדושה אחת הם" נפק"מ בכל הנ"ל או שיש בזה חילוקים.