עשוי לנחת כתב:בפי הבריות מתגלגל המושג "אהבת חנם", ובפרט בימים אלו אמרי אינשי, דבזכות "אהבת חנם" נזכה לתקן "שנאת חנם".
אך עד כמה שחפשתי לא מצאתי מקורו.
[אולי באוצר החכמה אפשר למצוא מקורות רבים, אך לא מקורות קדומים ונאמנים, אלא ספרים שהובא בהם המושג בשיגרא דלישנא, עקב שימוש הציבור במושג זה, אך בחיפוש בספרי יסוד לא נמצא כלל.]
חוששני להתבטא על מושג זה, שמא ימצא לנו מישהו שמקורו מאדם גדול, אך על פניו המושג הזה נשמע קצת מוזר, כי לא שייך אהבה בחנם; חייבים לאהוב כל אחד. לא צריך סיבה לאהוב, צריך סיבה לא לאהוב. ואכן מי שיש סיבה שלא לאוהבו - כגון רשע, הרי אסור לאוהבו.
ובשלמא המושג "שנאת חנם" מובן, כי אסור לשנוא סתם, נמצא שמי ששונא הרי זה לחנם, אך "אהבת חנם" - אם קיים בכלל מושג כזה - הרי הוא שלילי, כי אם זה בחנם, הרי זה אסור כאמור.
[וליבי אומר לי שהמושג הזה נכנס מציבור לא לנו, שדוגל מאוד ב"אהבת ישראל" וגם את הרשעים, אשר הוכיח סופו של ציבור זה על תחילתו...]
החיוב לאהוב זה החיוב להגיע למצב של אהבה ולא אהבה חד משמעית כי חיוב ואהבה הם שני הפכים היכן שאין רצון אז יש חיוב אבל היכן שיש רצון על אף שיש חיוב אין זה נקרא על שם החובה אלא על שם המצווה (מלשון צוותא) ולכן זה נכון שלא צריך סיבה לאהוב אלא סיבה לשנוא אבל על כל פנים זה שלא צריך סיבה לאהוב זה לא משום שאין סיבה לכך אלא משום שזה שורש הסיבה
זה כמו לדוגמא באהבת ה' ית' שטבעו של היהודי זה לאהוב את ה' ית' ברמח אבריו ושסה גידיו אלא שכל זה מדובר כאשר הוא לא מקלקל את מעשיו הא אם מקלקל את מעשיו הוא מונע מעצמו להרגיש באהבת ה' ית' ובמקום זה לאהוב דברים אחרים (מה נקרא בפי רזל אהבות נפולות)
כלומר לא צריך סיבה לאהוב את ה' ית' כי מטבעינו (לב נקי ממידות ומעשים רעים) אנחנו אוהבים את ה' ית' כי כך הנשמה שלנו מרגישה אלא שאם אנחנו מקלקלים את מעשינו ומידותינו אזי אנחנו מונעים מאיתנו מלהרגיש את אהבת ה'
ה"ה באהבת חינם שפרושו של דבר שצריך להיות עם לב נקי מצד בין אדם לחבירו אבל במיוחד מצד בן אדם למקום - בבחינה של אני ואפסי עוד