להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול.
לפי המבואר בהקדמה להלן, "להזכירם" כולל שני דברים: הזכרת הנשכח, ושימת לב ועוררות אל מה שמתעלמים ממנו.
הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול.
הביטויים "ידוע" ו"מפורסם" חוזרים כאן כמה פעמים ובכמה נוסחאות.
א. במשפט הנ"ל: ידוע ומפורסם.
ב. יודעים אותם ולא מסתפקים בהם.
ג. רוב פרסומם [לכאורה כנגד "יודעים אותם"], אמיתתם גלויה [כנגד "לא מסתפקים בהם"].
ד. בהמשך: מה שמלומד לנו מאבותינו ומה שמפורסם אצל כל בן דעת.
בביאור משפט ד' רצינו לומר כנ"ל ש"מפורסם" היינו ה"מפורסמות", הערכים ש"קבועים בלב כל אדם ישר". ואם כנים הדברים ונקביל אותם ל-א' אזי "ידוע" היינו דברים שנלמדים ומתבררים, ולמצער מתקבלים בקבלה, ומפורסם הוא כנ"ל מה שטבוע בלב כל אדם ישר ובן דעת.
אמנם ב'-ג' לכאורה מתפרשים אחרת. מדובר שם במשפט אחד שחלקיו מקבילים, ולהדיא "רוב פרסומם" הוא כנגד "יודעים אותם", ו"אמיתתם גלויה" הוא כנגד "לא מסתפקים בהם", ואיך שלא נבין את המשפט הזה – לא יתאימו הדברים עם הביאור הנ"ל.
כלומר: אם החלק השני של המשפט עוסק בדברים המקובלים או הנלמדים ומתבררים עד למעלה מכל ספק – אזי "יודעים" כאן קאי על "מפורסמות" ["רוב פרסומם"]. ואם החלק השני של המשפט עוסק במפורסמות שהן אמיתות הטבועות באדם ולכן אין איש מסופק בהן, כי אינן טעונות בירור – א"כ "פרסומם" כאן קאי על דברים המקובלים או הנלמדים ומתבררים. וצ"ב, שממה נפשך אינו תואם למה שראינו במשפט ד'.
ויש לומר, בשנשים לב כלפי איזה משפט נאמר כל משפט כאן: משפט ד' אכן אומר [כך אנו נוקטים לע"ע] שיש שני סוגי/מקורות ידיעה: מלומד [מקבלה/תורה ועיון בקבלה/תורה], ומפורסם [אצל כל בן דעת].
אבל בתחילת ההקדמה כותב "החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו" [ולא מוסיף עוד מילה כלפי מפורסמות מוטבעות באדם]. כלומר שכאן כולל את הכל במילה אחת: "ידיעה". [גם אנו אומרים כך על מה שלא בא בלימוד ובירור, למשל "ידיעת עצמו" שלא באה לו לאדם משום מקום, והיא הוא, והיא הבסיס לכל שאר ידיעותיו ג"כ].
ומיד בא ומפרט – מהיכן אנשים יודעים מה שהם יודעים. ועל כן אומר כאן שיש שני סוגים/מקורות של ידיעה כנ"ל [המתברר בלימוד, ואמיתות מוטבעות בלב האדם הישר], והיינו [משפט א']: "ידוע להם ומפורסם אצלם".
כאן סיים לומר את מצב האנשים בתחום הידיעה [שע"ז אמר שלא חיבר את החיבור כדי ללמד בני אדם את אשר לא ידעו], ואז חוזר להוכיח את מה שכתב במשפט הראשון שלא עבור זה חיבר את החיבור. והיות שכאן הוא חוזר ומדבר כלפי המשפט הראשון, שבו נקט מילה אחת כוללת שהיא "ידיעה", לכן עליה הוא אומר כאן [משפט ב']: "[כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם] יודעים אותם ולא מסתפקים בהם", כלומר: יודעים – וסומכים על ידיעתם [ממש כמו "יתברר ויתאמת" של תחילת פרק א', ראה להלן]. הוא מעמיק כאן את עצם המושג "ידיעה", ואין כוונתו כאן להמשיך ולדבר על שני סוגי/מקורות ידיעה, אלא אומר שמה שלא יהיה שהוא "ידוע" – אותו ידוע גם "מאומת" אצלם.
ועכשיו מסביר מדוע א"כ בכ"ז חיבר את החיבור, והסיבה היא: מצב האנשים, וכפי שמאריך מיד. והיות שכאן חוזר לדבר על מצב האנשים, לכן המשפט הבא נאמר כלפי משפט א' שעסק בזה כנ"ל, ממילא הוא חוזר לדבר כאן על שני סוגי/מקורות הידיעה, ואומר [משפט ג']: רוב פרסומם, אמיתתם גלויה.
[כך בדרך אפשר אחר דיוק הלשונות. ואני יודע שאפשר גם לבחור להבין את כל הביטויים כאן בדרך הפשט השגור בלי לדקדק].
בהמשך להנ"ל:בהמשך ההקדמה מדבר הרמח"ל על הצורך בלימוד ועיון גדול בענייני העבודה ופרטיה. זה חלק הידיעה הנובע מלימוד ועיון. אבל עם זאת אומר שהתחלותיו ויסודותיו של החסידות האמיתי קבועים בלב כל האדם הישר, ועוד אומר ש"דרך כלל" מפורסמים הדברים בלב כל בן דעת. ועם זאת מסיים ואומר: "עיון גדול צריך על כל הדברים האלה לדעת אותם באמת, ולא על צד הדמיון והסברה הכוזבת, כל שכן לקנות אותם ולהשיגם".
יש כאן שילוב:א. התחלת הדברים ויסודם הקבועים בלב כל אדם ישר, וכלל הדברים המפורסם אצל כל בן דעת – בלי זה "אין עם מי לדבר" ואין מי שיעיין ואין במה לעיין. [כמו שיבקשו מעיוור לעיין בענייני צבעים. אין לו את עצם החומר, עצם הנתונים, מה יעזור כל כשרונו העיוני].
ב. מאידך, אחרי ובהינתן שישנם בנפש האדם הישר היסודות האלה – שזהו נתון "טבעי" שאינו "עבודה" – כעת, מבחינת ה"למעשה", רק לימוד ועיון גדול יביא לידיעת הדברים באמת, ולפרטי פרטיהם, ולקנותם ולהשיגם.
ג. אמנם יש לומר ש"אחר העיון" כאשר כבר "נתברר ונתאמת" לאדם חובתו בכל ענין, אזי בעבודה המעשית ובהשגה שותפים הן העיון ומסקנותיו – והן הנפש המותאמת לזה ומוכנה לכך בהתחלות ויסודות הקבועים בה. אבל הספר נועד להביא את האדם לעבודה, ולא לעבוד בשבילו/במקומו, ולהביא את האדם לעבודה הוא על ידי "ללמד ולהזכיר תנאי העבודה השלמה למדרגותיהם, לבאר בכל אחד מהם עניניו וחלקיו או פרטיו, הדרך לקנות אותו ומה הם מפסידיו, והדרך לישמר מהם", וזה כולו לימוד ועיון. "הקריאה וההסתכלות יעלה על זכרוננו ויעירנו אל המצוה עלינו" – ואז תתחיל העבודה המעשית, שבה כבר לא עוסק הספר.
בהמשך להנ"ל:פתיחת פרק א: "יתברר ויתאמת".
והוא ענין "אמת ואמונה", כנודע מהראשונים [רס"ג בהקדמת אמונות ודעות] וכן הוא בכל מקום בתנ"ך, שאמונה היינו נאמנות הדבר [הדבר = העובדה הנכונה והידועה, מהיכן שהיא מבוררת וידועה] וקביעותו/יציבותו וסמיכה עליו. וכלומר שהיא התאמתות של הידוע והמבורר – בלב, והיטמעותו בנפש, כאמת גמורה שמתקבלת בנפש.
וכאן מתאר את ה"ידוע/אמת" במילה "יתברר". וכלומר שבמילים אלה "יתברר ויתאמת" עוסק הרמח"ל רק בעיון ותוצאותיו [ראה ברס"ג שם: וכאשר תצא חמאת העיון וכו'], וכפי שכתב בהקדמה שנצרך עיון גדול וכו'.
"יתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" – וממילא/והוא - "למה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו".
ויש לשאול: הלוא בהקדמה דיבר הרמח"ל [כך נקטנו והבאנו סמך לדבר] על שני סוגי "ידוע", זה שדרך לימוד ובירור, וזה שדרך קביעותו בלב כל אדם ישר ובן דעת. מדוע כאן בענין "מה חובתו בעולמו" סילק עצמו הרמח"ל לגמרי מחלק ה"מפורסם אצל כל בן דעת" ו"קבוע בלב כל אדם ישר", ואומר שהדרך היחידה לעמוד על "מה חובתו בעולמו" היא "בירור" דוקא?
האם אין שום מקום וחלק ל"מפורסם"? בהקדמה כתב שעכ"פ כ"דרך כלל", כ"יסודות והתחלות" נמצאים הדברים בלב כל אדם ישר ובן דעת, ורק הפרטים וסידורם ושאר בירורים נצרכים לעיון, א"כ מדוע לא ייעשה כאן שום שימוש אפילו ב"דרך כלל" במה שמפורסם.
יש מקום לומר כמש"כ לעיל, שבכל ענייני העבודה [ועכ"פ במטרה שבא הספר למלאות כנ"ל: ללבן, להזכיר ולעורר] חלק ה"מפורסם" הוא רק בסיס ונתון עובדתי טבעי, אבל מבחינת "עבודה" שעושה הספר – רק העיון מועיל, ורק העיון הוא "עבודה" זו [שהיא גם התחלת העבודה המעשית בכלל].
אבל בענין הספציפי של "מה חובת האדם בעולמו" – לכאורה הוא יותר מכך.
יש לומר שבאמת בחלק הזה אין שום תרומה מצד ה"מפורסם" שבאדם, שאינו יכול לספק לאדם שום תשובה על "מה חובתו בעולמו", שכל כולו נושא של חובה, של תפקיד, של תכלית וייעוד של האדם מאת בוראו.
בנושא של "משמעות לחיים" אדם יכול לקבל סיוע לבירור מהתחושה הפנימית שהוא חש, באם הוא אדם ישר ובן דעת. אבל בנוגע ל"מה חובתו בעולמו" – זהו לא בהכרח דבר שתחושת המשמעות הטבעית תוכל לומר לאדם, או לומר לו את האמת/ את כל האמת / רק את האמת / באופן מדויק. [ופוק חזי].
דוגמה טובה לזה היא פתיחת ספר הכוזרי, שמתארת [בדרך משל] את קורא הספר וכל כיו"ב [כל מי שמחפש/בחר/מציע שיטה לחיים ותכליתם], שהגיע לקראו כי הוא יצא לחיפוש, מחמת תחושה פנימית עזה – ברירות מוטבעת באדם – שיש "מעשה נכון" ו"מעשה לא נכון", ותחושה זו דוחפת אותו לחפש "מהו המעשה הנכון" [ולכן אם בחיפושו יפגוש מישהו שיאמר לו: אין מעשה נכון ומעשה לא נכון – הוא לא מקבל את התשובה הזו, כי היא סותרת את עצם החיפוש שלו (וגם את עצם הטוען כך שגם הוא חקר בנושא כי נדחף מתוכו לחקור אודותיו), וא"כ "למה זה אנכי". ממה נפשך: או שלא אחפש ולא אהיה מוטרד מכלום וממילא גם לעונה כך אין לי מה לשמוע ולקבל דבריו בדוקא, כי אין לי שאלות ואני לא זקוק לתשובות, או עד כמה שאני כן מחפש תשובות – זו לא יכולה להיות התשובה לשאלתי. דוק בזה].
הרי אומר לנו הכוזרי, שאותו המפורסם הקבוע בלב אדם ישר שיש מעשה נכון ומעשה לא נכון – לא יכול לומר לו מהו המעשה הנכון, ואת זה עליו לברר בחיפוש ועיון.
וכך ממש היא תחילת המסילת ישרים: ברור לו [וזהו מהדברים הקבועים בלב כל אדם ישר ובן דעת] ש"יש חובה לאדם בעולמו", על זה אין צריך עיון ובירור, זה כבר מאומת בעצם הנפש. כל מה שצריך בירור הוא רק "מהי אותה חובה" [הרב דסלר הצביע על נקודה זו, כמדומני במכתב מאליהו ח"א "כיצד לומדים מוסר"].