הודעהעל ידי אברכון » ב' פברואר 21, 2022 7:44 am
זה מה שכתוב אצלי בענין זה והמסתעף
בענין קרבן תודה
א. "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן וגו'" (ז, יב). וכתב רש"י, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן (תהלים קז, כא - כב) "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה", אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו, שלמי תודה הן.
וכן פירש לקמן על הפסוק "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" (ז, טז), שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים.
ומבואר בדבריו שאם נעשה לו נס חייב להביא קרבן תודה, ואם לא נעשה לו נס יכול להביא קרבן תודה בנדר או נדבה, ודינם שונה וכמפורש בפסוקים. וכן כתב הסמ"ג (עשין, קפג) שתודה בנדר או בנדבה זה למי שלא אירע לו אחד מהד' דברים.
וכן פירש רש"י (כת"י, בל"א) במנחות (עט, ב) לחלק בין תודת חובה לתודת נדבה, שתודת חובה הם הארבעה שצריכים להודות [ועי' בביאור הגר"י פעלרא לרס"ג (עשין, נט) שהביא מעוד ראשונים שכתבו כדברי רש"י והסמ"ג].
ובשיטה מקובצת (י) הקשה עליו, שלא מצינו שיש חיוב להביא קרבן תודה, אלא אם אמר נדר ואמר "הרי עלי תודה". ולדבריו לעולם אין חיוב קרבן תודה, אלא אם נדר הוא חובה ואם נדב הוא תודת נדבה.
וכן כתב הטור (פי' עה"ת, ויקרא ז, י) שקרבן תודה אינו חובה.
ב. והרש"ש (מנחות פ, ב) כתב לחדש, שאף תודה אינה באה נדבה אלא אם אירע לו אחד מהד' דברים שצריכים להודות עליהם. ולדבריו יש לומר, שאינו חייב להביא תודה אבל גם אינו רשאי להביא תודה אם לא היה לו אחד מהדברים שצריכים להודות עליהם.
אלא שהעיר שבסוף פרק ב' של חולין לא משמע כך. וכוונתו למה שאמרו (מא, ב) שהשוחט לשם תודה שחיטתו פסולה, והיינו שמי ששוחט בחוץ לשם תודה, כיון שהוא דבר שנידר ונידב נראה כמקריב קדשים בחוץ ומדרבנן שחיטתו פסולה. ולכאורה מפורש שקרבן תודה הוא נידר ונידב אף שלא היה לו נס.
ויש ליישב שאף שאינו יכול להביא קרבן תודה אם לא היה לו נס, אבל כשחייב קרבן תודה יכול להרבות בקרבנות והם נידרים ונידבים [כן פירש הגר"י פערלא (שם), אבל לא הביא את דברי הרש"ש].
ג. והפרי מגדים (או"ח ריט, א"א א) כתב לדייק מדברי הרמב"ם (מעשה הקרבנות טז, טו) שאין קרבן תודה חובה אלא אם נדר, וז"ל הרמב"ם: מי שנדר נדר לא יביאנו ממעות מעשר שני שהרי נתחייב בקרבן זה, וכל המחוייב בקרבן לא יביא קרבנו אלא מן החולין. ובהלכה ט"ז כתב, אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר לא יביא לחמה אלא מן החולין, שהרי נדר בקרבן תודה והתודה אינה באה אלא עם הלחם מן החולין. ויש לדקדק שלא כתב שאסור להביא מן החולין אם הוא על נס, וע"כ שלא חילק בין היה לו נס או לא, אלא רק אם נדר או נדב, ובנדר אינו יכול להביא ממעות מעשר שני.
ואף בדברי רש"י שכתב שהוא חובה על נס, נקט הפמ"ג שאינו חיוב אלא מדרבנן, וכיון שרש"י דייק זאת מפסוקים בספר תהלים, יש לו דין של דברי קבלה, שהרי תהלים נאמר ברוח הקודש. וכן כתב הלבוש (ריט, א) שדוד המלך תיקן חיוב זה.
וכיון שברכת "הגומל" הוא במקום קרבן תודה (וכמבואר ברא"ש ברכות ט, ג), אם יש לו ספק אם בירך או לא, כיון שהוא ספק של דברי קבלה, צריך לחזור ולהודות ולברך בלא שם ומלכות.
ד. ואמרו בברכות (נד, ב) ארבעה צריכין להודות, יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא.
והמקור לכך הוא מתהלים (קז) שדוד המלך הזכיר את הדברים שיש להודות עליהם, "תעו במדבר בישימון דרך", "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל", "ישלח דברו וירפאם", "יורדי הים באניות".
ובתוס' ר"י הקשה בשם רב האי גאון, מדוע שינו את הסדר בגמ' מהפסוקים בתהלים, שהפסוק מונה הולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורים ומי שחלה ונתרפא ויורדי הים, ובגמ' מנו יורדי הים והולכי מדברות מי שהיה חולה ומי שהיה בבית האסורים. ותירץ, שהפסוק מונה את מי שהוא מסוכן יותר, ובתלמוד מנו לפי הרגיל ומצוי יותר, ויורדי הים מצויין יותר מהולכי מדברות, וכן כל אחד מצוי יותר מחבירו.
ה. אמנם בשו"ת חתם סופר (או"ח, נא) כתב ליישב באופן מחודש, ודייק מהפסוקים בתהלים, שלאחר שדוד הזכיר את ההולכי מדברות ומי שהיה חבוש בבית האסורים וחולה ונתרפא סיים ואמר "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה", והיינו שבשעה שמקריב את הקרבן תודה צריך שיאמר אף הבעלים שבח מאין המאורע. אבל לאחר שהזכיר את "יורדי הים באניות" לא אמר כן אלא אמר "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", ומשמע שיורדי הים אינם חייבים להביא קרבן תודה, אלא רק לרומם בקהל עם.
ובטעם הדבר ביאר, שהתלמוד שנה את יורדי הים והולכי מדברות בתחילה שהם סכנות שהאדם הכניס את עצמו אליהם, ויורדי הים הוא סכנה מועטת יותר מהולכי מדברות, כי אם לא שלחו עליו משמים רוח סועה וסער אין כאן סכנה, ובהולכי מדברות יש יותר סכנה כיון שיש בעלי חיים וגנבים וצמאון ואינו משמים. ואחר כך שנו את החולה והחבוש בבית האסורים שהם סכנה שאינה תלויה בו אלא הסכנה באה מאליו.
ולפי זה יש לומר, שביורדי הים כיון שהיא סכנה שהוא הכניס עצמו אליה, וגם שהיא תלויה בידי שמים שיהיה רוח סערה, לכן בזה אין צריך להביא קרבן תודה אלא רק לרוממו בקהל עם.
ו. ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח, פח) ביאר לפי זה את נוסח ברכת "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", ומהו ענין שמזכיר "חייבים".
וביאר לפי דברי החתם סופר הנ"ל, שאף שהכניס את עצמו למקום סכנה, ואמרו חז"ל (שבת לב, א) שלעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, וכיון שהצילו ה' אף שעשה שלא כהוגן, לכן מברך בנוסח זה "הגומל לחייבים".
[וע"ע במחזיק ברכה (ריט) שהביא מחלוקת הפסוקים אם יצחק אבינו היה צריך לברך הגומל לאחר העקידה, וכן הכה"ג לאחר שנכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (י כה, כג) שדן בזה בארוכה].
ז. ויש להביא סמך לדברי החת"ס ממה שכתב הרמב"ם (תעניות א, ט), כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו. וכבר דייק בערוך השולחן (או"ח, תקעח) מדוע לא הזכיר הרמב"ם אף את יורדי הים. וביאר, שזהו מנהגו של עולם וברצונו עושה כן לכן לא שייך תענית על זה. ומכאן יש סמך קצת לדברי החתם סופר שיורדי הים אינם חייבים אף בהבאת קרבן וכמו שאין מתענים עליהם.
אמנם כבר הקשו על דבריו (אבני נזר או"ח, לט) ממה שכתב רש"י (זבחים ז, א) לענין שינוי בקרבן תודה, "ששחט תודה בשעת עלייתו מן הים לשם תודה שהפריש על יציאתו מבית האסורין", ומבואר שיש להקריב קרבן תודה אף על עלייתו מן הים.