טוב לי תורת פיך
מתקרבים אנחנו לקראת יום מתן תורתינו, ואמורים אנו לנסות, כל אחד כפי ערכו, להשתדל להכין את עצמינו בהכנה רוחנית שנזכה להיות כלים לקבל את השפע. אחת הדרכים היא להתבונן במעלותיה של תורה, וליצור בקרבינו השתוקקות לזכות בה כמה שיותר. לצורך זה נעסוק בס"ד במשנה אחת ממסכת אבות העוסקת בענין זה, ונלמדנה על פי פירוש רבינו המהר"ל [בספרו 'דרך חיים' על אתר].
המשנה 'של החזון איש'
מסופר שבאחת משנותיו הראשונות של מרן החזו"א בארץ, בעודו גר בגבעת רוקח והיה מתפלל עם בני ישיבת בית יוסף דשם, ביקשוהו בראש השנה לפני התקיעות לומר דברי כיבושין כמו שהיה נהוג. החזו"א כידוע היה קשה עליו מאד לדבר ברבים, ובכל זאת הסכים לדבר בקצרה ולא בבית המדרש. נכנסו התלמידים לחדר צדדי, פתח החזון איש וקרא משנה זו בהטעמה וברגש רב. לא הוסיף שום הסבר, ובסיימו את הקראת המשנה סיים את "דרשתו". עדי השמיעה העידו על עצמם שעשה הדבר עליהם רושם רב ועצום. דומה שניתן לומר שאם למדנו החזו"א שמשנה זו כוחה יפה להכנה לתקיעות, הרי כל שכן שכוחה יפה להכנה לחג השבועות.
וכך שנינו בפ"ו מ"י: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא, וְאוֹמֵר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת.
קושיות המהר"ל על המשנה
המהר"ל מציב על משנה זו יותר מעשר שאלות.
א. הרי המסר המרכזי של המשנה זה שטוב לי תורת פיך יותר מאלפי זהב וכסף, ולצורך זה בא לספר שדחה הצעה לעזוב מקום תורה למרות הפיתוי העצום של הממון שהובטח לו. א"כ היה די לספר אמר לי אדם אחד וכו' ואמרתי לו וכו'. ומדוע מספר שהיה מהלך בדרך.
ב. מדוע מתבטא שפגע בו אדם אחד, הרי דרך המספר לספר את הדברים מנקודת מבטו של המספר, והיה לו לומר 'ופגעתי באדם אחד'.
ג. לשם מה מספר שהיתה ביניהם החלפת דברי שלום.
ד. ועוד, הרי מצוה להקדים בשלום כל אדם, ומדוע מדגיש ר' יוסי ב"ק שהלה נתן לו שלום והוא רק החזיר.
ה. אם אותו אדם רוצה להכיר את ר' יוסי ב"ק מדוע מתחיל בשאלת 'מאיזה מקום אתה', הלא ראשית יש עליו לשאול 'מי אתה'.
ו. ריב"ק עונה לו 'מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני'. הדבר פלא. הרי שאל אותו מאיזו עיר. יענה לו מיבנה או מירושלים או מביתר וכדומה. מדוע התיאור של חכמים וסופרים זו התשובה על השאלה הפשוטה של מהיכן אתה.
ז. הלה שואל האם רצונך שתדור "עמנו במקומינו". לכאורה זה כפל לשון. מספיק לומר במקומינו, שהרי זו שאלתו האם יסכים ריב"ק לעבור מעירו למקומם.
ח. ריב"ק עונה לו 'איני דר אלא במקום תורה'. וכי מנין לריב"ק שמקומו של אדם זה אינו מקום תורה.
ט. ריב"ק אומר לו שבשעת פטירתו אין מלוין לו לאדם כסף וזהב שנאמר וכו'. האם צריך להביא על זה ראיה מפסוק, צא לכל הלוייה וראה בעיניך שהכסף לא נכנס לקבר, ובטח לא ממשיך עם הנפטר לעולם האמת.
י. מנין לחז"ל ש'בהתהלכך' הולך על עוה"ז, 'בשכבך' על הקבר וכו', [אם לא נאמר שדרשו את הפסוק לפי סדר מציאות האדם]. ומה המשמעות של הלשונות הנחייה ושמירה ושיחה, וההתאמה שלהם לעולמות השונים.
יא. הפסוק האחרון 'שנאמר לי הכסף ולי הזהב', נראה בכלל לא קשור לנושא של המשנה. מי דיבר עכשיו של מי הכסף. רק נאמר שהתורה עדיפה מכסף, שהכסף לא מלווה את האדם.
איך מתכוננים לקראת ניסיון קשה
נתחיל בס"ד לבאר את המשנה על פי המהר"ל, ובדרכו יתיישבו כל ההערות ונזכה בס"ד לכמה יסודות גדולים מאד שנכללו כאן בעומק הדברים. [אנו מביאים רק את עיקרי הדברים. במהר"ל יש עוד פרטים רבים].
אמת שעיקר דברי ריב"ק הן שטוב לי תורת פיך, ושעדיף להפסיד אלף אלפי דינרי זהב ובלבד לא להוריד מכמות ואיכות התורה שלומד. אבל לפעמים דרך התנאים לרמוז בדרך הילוכם עוד יסודות. וכאן בא ריב"ק ללמדינו יסוד עצום ונורא מה העצה איך לעמוד בניסיונות קשים.
דהיינו גם להתנא הקדוש ריב"ק היה זה ניסיון גדול, ולא היה זה פשוט לעמוד בו בהצלחה. גם לאדם גדול יש מה לעשות בהון רב. דברים טובים ומופלאים, ולא רחוק שהיצר יצליח לשכנע אותו ששכרו רב מהפסדו. ובכל הפרטים שהוא מספר הוא מרמז לנו מה נתן לו את הכח לעמוד בניסיון קשה זה.
וכך מספר לנו ריב"ק, 'הייתי מהלך בדרך', הכוונה יחידי. והרי אמרו חז"ל בכמה מקומות שזו סכנה, ואמרו במסכת עירובין (נד.) שהעצה היחידה למי שמהלך בדרך ואין לו לוייה שיעסוק בתורה, שהתורה נקראת 'לוית חן'. א"כ ודאי זה מה שעשה ריב"ק.
והנה כשאדם נמצא בביתו מוקף בתלמידיו ובני ביתו וכדומה, הרי בהכרח יש לו מפריעים הרבה משקיעותו בשקידת התורה. אבל כשאדם מהלך לו בדרכים שוממות לבדו, אם הוא מצליח לעסוק בתורה, הרי תורה זו היא בדביקות גדולה ללא מפריעים.
ומספר לנו ריב"ק זה המצב שהייתי בו. ולכן אמר 'פגע בי אדם אחד'. לא אני פגעתי בו. אני הייתי כל כך שקוע שלא ראיתיו כלל עד שפגע בי. ולכן הוא מספר את כל ענין נתינת השלום. בדיוק כדי להדגיש שההוא הקדים לו שלום. כלומר למרות שבוודאי בדרך כלל היה ריב"ק מהדר להקדים שלום כדין, אבל באותה הפעם שהיה כל כך שקוע בתלמודו, לא ראה את הבא מולו ומהאי טעמא לא הקדים לו שלום. ומזה שלא הקדים שלום אנו למדים עד כמה היה שקוע בתלמודו בדביקות. [ובזה כבר מיושבות ארבע הקושיות הראשונות].
ובכל זה ללמדינו בא ריב"ק, שאילו לא היה אז במצב רוחני כל כך גבוה, יתכן מאד שלא היה עומד בניסיון, ותאוות הממון היתה מעבירתו על דעתו, והיה מוצא ק"נ תירוצים מדוע לעבור לאותו מקום. אבל בגלל שהיה באותה עת שקוע ביותר בתורה הקדושה והיה במצב רוחני הכי גבוה, לכן היתה לו דעת תורה צרופה ובהירה, לענות כהרף עין את התשובה הנכונה.
כעין זה כתוב בכתר ראש הדרכה מהגר"א איך ליקח עצה מהתורה, ללמוד כמה שעות תורה לשמה ברציפות בלי הפסק, ואז יחשוב על הספק שלפניו ותהיה לו דעת תורה.
ודבר זה הוא עצה נפלאה מאד. פעמים רבות אדם יודע שיציעו לו הצעות שעל פניו יש להם שני צדדים, ואין בעולם מומחה להוראת היתר יותר מהיצר הרע. והאדם בסכנה גדולה מאד ליכשל. למרות שבעומק לבו הוא בדרך כלל יודע בעצמו את התשובה הנכונה. מייעץ ריב"ק לך תשקיע את עצמך בלימוד בעיון ובשקידה ותרומם את עצמך למדריגה רוחנית הכי גבוהה שאתה יכול, ואז לך להתמודד עם הניסיון. כך קרוב לוודאי תנצח. ומן הסתם מי שלא יכול ללמוד, יעשה מה שכן יכול, כגון תפילה ולימוד מוסר, ובכך יביא את עצמו למצב הרוחני הגבוה שלו, ואז יגש למלחמת היצר.
[אולי גם ענין זה כלול במאמרם 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', ובמאמרם ז"ל 'בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, וכן עוד כמה מאמרים. ואכמ"ל בזה].
ריב"ק מבין מיד את עומק השאלה
כעת נעבור לביאור הדו שיח בין התנא הקדוש ריב"ק לבין אותו אדם.
הלה שואל את ריב"ק 'מאיזה מקום אתה' ואינו שואל כלל מי אתה. הסיבה היא מפני שראה לבד את גודל דביקותו של ריב"ק בתורה והבין כבר שאדם גדול בתורה הוא. אם כן גם משאלה זו אנו למדים על העובדה שהיה ריב"ק שקוע מאד בתורה באותה שעה.
והסיבה ששאל מהיכן אתה, מכיון שרצה להציע לו לבוא לדור בעירו, והבין בעצמו שאם ריב"ק גר במקום תורה לא יסכים לעבור בלי פיתוי, ויצטרך לשחדו בהבטחת אלפי דינרים. אבל אם ריב"ק גר לא במקום תורה, אם כן אין צריך להתחייב לו כל כך הרבה כדי לפתותו לעבור אצלם.
את הכוונה הנסתרת שבשאלה הבין מיד ריב"ק, וזו הסיבה שריב"ק ענה מיד 'מעיר של חכמים וסופרים אני' ולא השיב סתם 'ממקום פלוני'. שהרי מזה שהוא לא שואל מי אתה, סימן שכבר הבין שבאדם גדול עסקינן, ושואל מהיכן אתה כדי לבקשו לעבור לעירו שם אין מצויים אנשים גדולים, וצריך לדעת אם עירו של ריב"ק היא מקום תורה כדי לדעת אם לשחדו וכנ"ל. ולכן תשובת ריב"ק 'מעיר של חכמים וסופרים אני', היא התשובה המדוייקת על השאלה.
ולכן בתשובתו הבאה בטוח ריב"ק שעירו של הלה אינה מקום תורה, שהרי זו כל הסיבה שהוא מבקשו לדור בעירו. [ובזה נתיישבו השאלה החמישית והששית והשמינית].
מדוע מסרב ריב"ק לשמש כרב ומלמד
כאן נשאלת שאלה גדולה. אם יהודים צריכים רב ללמדם תורה והוראה, וכי לא כך דרכה של תורה שמגיע אדם גדול לשמש כרב בעיירות ומקומות נידחים כדי לסייע ביד יהודים פשוטים לדעת מה ההלכה בכל מקרה, וכדי לנסות ללמדם שיעורי תורה להוציאם מעט מבערותם. לפי המהלך של ריב"ק לעולם לא היה תלמיד שהגיע להוראה עוזב את כותלי בית המדרש, ורבנים מנין. והרי מצוה ללמד תורה ולהורות דבר השם לעמו ישראל.
התשובה טמונה במילה אחת שאמר אותו אדם, רצונך שתדור "עימנו" במקומינו. [זו השאלה השביעית לעיל]. 'עמנו' זו לשון של שוה בין שווים. אם רצונם היה לקבל על עצמם רב ומורה, יתכן שריב"ק היה מסכים. אלא שאז היה אותו אדם מתבטא בלשון של הכנעה וקבלת מרות. כשהוא אומר עמנו, כוונתו שהם רוצים "יועץ", שהרי שנינו שהלומד תורה לשמה נהנים ממנו עצה ותושיה. יודעים היו ישראל שבאותו הדור שהנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. וזה המשמעות של 'עימנו', עיסקה הדדית, אתה מספק שירותי ייעוץ ואנחנו משלמים על זה. ואדרבא המשמעות של עמנו, זה שאנחנו עיקר ואתה טפל אלינו.
אלא שלהיות יועץ בעלמא, משמעותו לקבל משרה של חולין בעד כסף, ולכן יצא ריב"ק בנחרצות נגד ההצעה. לעזוב מקום תורה בשביל להיות "יועץ העיר" ולו במשכורת עתק, לא יעלה על הדעת.
בשעת פטירתו אין מלווין אותו לא כסף ולא זהב
ומוסיפה המשנה לומר 'שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב' וכו' 'שנאמר' וכו'. ושאלנו האם צריך להביא לזה ראיה. ואם מחפש ראיה, יש פסוקים הרבה יותר מפורשים כמו "אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל לא יירד אחריו כבודו".
התשובה היא שאכן לא היתה שום הוה אמינא שהכסף והזהב ילוו את האדם. אבל בכל זאת אדם עשוי לחשוב אני אדם מוצלח ובר מזל, ותמיד היה לי כסף וזהב וכו'. תמיד הסתדרתי היטב. כך בעולם הבא המוצלחות שלי תלך איתי וגם שם כנראה אסתדר. את זה צריך ללמד שזה לא כך. בעולם הבא הרוחני השפה בכלל אחרת. כל סוג המזל והמוצלחות שהיו לך כאן אין להם קשר שם. הם לא פעילים. שם צריך כוחות אחרים כדי לעבור בשלום. כוחות שמקבלים רק מתורה ומעשים טובים.
יש כאן יסוד עמוק. הסיבה שאדם לא חושש כראוי מעתידו בעולם הבא, היא מפני שבעומק לבו הוא רואה שבדרך הכל מסתדר לו, והוא חושב שזה יעבוד איכשהו גם שם. אם הוא יתבונן שבעולם האמת התוצאות הן בדיוק לפי מה שבנה את עצמו כאן ברוחניות, הוא לא היה ישן כל כך בשקט.
האדם יש בו חלק משלושה עולמות. גופו מהעולם הזה הגשמי. רוחו קשורה לעולם האמצעי, עולם הגלגלים והמזלות. ונשמתו חצובה מהעולם העליון ולשם היא קשורה. כל אדם רוצה שאחר מותו הוא לא יחדל וייהפך לאין. הוא חפץ בהישארות מסוג כל שהוא. [זה ידוע היטב, להבדיל, גם בחכמת הנפש המודרנית, שיש לכל אדם 'חרדת מוות' עמוקה מאד, וזה מכתיב באופן סמוי רבים ממהלכיו בחיים, למרות שבדרך כלל זה מודחק מאד והוא אינו מודע לזה כלל].
וזה מרמז כאן התנא, 'אין מלוין לו לא כסף ולא זהב', שדברים אלו מסמלים את השלימות של העולם הזה הגשמי, ולא אבנים טובות ומרגליות שמסמלים את השלימות של העולם האמצעי, [ראה במהר"ל שמסביר כאן בהרחבה את עומק הדברים], אלא רק תורה ומעשים טובים שזה קשור מעיקרא לעולם העליון, ורק כמה שמזין את גופו במעש"ט ואת נשמתו בתורה, זה מקנה לגופו ונשמתו קיום נצחי לעתיד לבוא.
בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה
הפסוק שהמשנה מביאה כראיה הוא ממה שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך', ודורשת שהיינו תנחה אותך בעולם הזה, ומה שנאמר 'בשכבך תשמור עליך' היינו בקבר, ומה שנאמר 'והקיצות היא תשיחך' הכוונה לעולם הבא.
הכל מאד מדוייק. המושג הליכה, עניינו שאני צריך להגיע לאיזה מטרה, וההליכה היא הפעולה המקרבת אותי אל היעד. אין בה שום ערך לעצמה. וזה בדיוק כל מהותו של העולם הזה. כל העולם הזה אין לו שום ערך עצמי, הוא אך ורק פרוזדור לטרקלין. הולכים כאן. בלי מורה דרך אפשר לטעות בדרכים. היחידה שיכולה להנחות את הדרך איך לעבור את העוה"ז באופן שבסוף נגיע לעוה"ב, היא אך ורק התורה.
השכיבה היא מצב של הפסקה גמורה. היא לא המטרה והיא גם לא הליכה לקראתה. זה הקבר. ושם צריך שמירה מחיבוט הקבר וגיהנום. ושוב היחידה שיכולה לשמור היא התורה. הרי לנו עוד סיבה מדוע כדאי מאד לעשות כל מאמץ לזכות בתורה.
הישיבה זה המצב של הקביעות. המצב שאליו חתרו להגיע. זה עוה"ב. כלשון חז"ל 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם'.
דבר נוסף. הדיבור מסמל את החיות, וכידוע שאת המילים 'נפש חיה' מתרגמים 'רוח ממללא', לעומת המתים שנקראים יורדי דומה. [ראה הרחבה במהר"ל]. בקבר הדיבור פוסק. לעתיד לבוא האדם צריך לשוב ולשוחח. מי שיכול להעביר את האדם למצב התחייה, מצב שחוזר לדבר, היא שוב רק התורה, היא תשיחך, לעולם הבא.
לי הכסף ולי הזהב
השאלה האחרונה שנותרה עדיין בלתי פתורה, מה עניינו של הכתוב 'לי הכסף ולי הזהב', למשנתינו.
הביאור הוא שהמשנה באה לתת טעם נוסף מדוע טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, מלבד הטעם הקודם שהתורה היא המנחה כאן והשומרת בקבר, והמקיצה שם, דברים שכסף וזהב לא יכולים לעשות. כך שקניית תורה היא עסק משתלם בהרבה מקניית חפצים גשמיים.
עוד זאת גם מנקודת המבט של קניית קניינים בכלל, אין דמיון בין קניית כסף וזהב לקניין תורה. כסף וזהב לעולם לא הופכים להיות חלק מהאדם. הם תמיד נשארים דבר חיצוני. אדם יכול לאבד אותם ברגע. זו המשמעות של 'לי הכסף ולי הזהב'. זה לא באמת שלך, זה נשאר כביכול של ה'. אבל התורה כשאדם לומדה, היא חכמתו ובינתו, היא הופכת לחלק ממנו ממש. כמו שדרשו חז"ל (ע"ז יט.) על בתורתו יהגה. תורה דיליה היא. זה קנין אמיתי. ולכן זו עוד סיבה מספקת מדוע להקדיש את החיים לקניית תורה ולא קנייני גשם.
יה"ר שיעזרנו השי"ת לנצל את ימי ההכנה כראוי ונזכה ביום מתן התורה לקבל מלא חפנים. אכי"ר.
(נאמר בס"ד בביהמ"ד 'גבורת יהודה', ליל ש"ק במדבר תשפ"ב)