פורום אוצר החכמה

בחיוב עבדים וקטנים בפסח, מהרמב"ם לא ברור אם זה חיוב גמור או שזה היתר.
וגם ק"ק לי, אם הם לא חייבים בזה, אז איך הם רשאים לאכול מהקרבן, ואיך יש להם תפיסה בקרבן כשהוא נאכל רק למנויו.

למיטב זכרוני הרמב"ם הכריע שאשה חייבת בראשון ורשות בשני.
וקיי"ל שעבד כאשה.

ולגבי קטן - כתבו הפוסקים (ראה או"ח סימן שמג ב"אחרונים") שמאכילים אותו בקרבן פסח משום חינוך אע"פ שאיננו ממש מ"מנוייו".

לגבי קטן יש שקו"ט לא פשוטה.

האם יש איזו תשובה או תשובות ע"פ הפשט לגבי הקטן?
כל אכילת הקטן לכאורה מעמידה את כל הנושא של המנויים, בדרבנן לכאורה.

הרמב"ם פוסק שאם שחטו על הקטן בראשון, והגדיל בין ראשון לשני - הוא נפטר מפסח שני.

והכסף משנה הקשה: "אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא" – כלומר, איך יתכן שהשחיטה על הקטן בפסח ראשון, כשעדיין לא היה בן חיוב, תפטור אותו מפסח שני שבו הוא כבר גדול ומחוייב מן התורה.

ובכמה מפרשים (מהר"י קורקוס. קרית ספר) הביאו את דברי הרמב"ם הל' ק"פ פ"ב ה"ח, שמהם עולה שריבתה התורה אפשרות לשחוט פסח על הקטן, וכיון ששייכות הקטן בפסח היא מן התורה – לכן נפטר הוא מפסח שני. וראה בחידושי רבינו חיים הלוי שהאריך בגדר זה, וכן בלקוטי שיחות (חלק יז ע' 238).

אמנם במנחת חינוך (מצוה ה אות ב) כתב כי לדעת הרמב"ם אין הקטן שייך בקרבן פסח מן התורה, וכדעת התוספות (פסחים פח, א ד"ה שה). וכן פסק להלכה במגן אברהם (או"ח סימן שמג סק"ג), וכן הביא בשולחן ערוך הרב (סימן שמג סעיף ח): "כל דבר שהוא משום חינוך מצוה, מותר לספות לו איסור בידים, כגון להאכיל פסח לקטן שהגיע לחינוך, אף על פי שלא נמנה עליו ואין הפסח נאכל אלא למנוייו, אף על פי כן כיון שמתכוון לחנכו במצוות מותר". ומדבריהם עולה, שאין הקטן שייך מן התורה במצות אכילת קרבן פסח, ועד כדי כך שאכילת פסח נחשבת כמו 'איסור' לגביו, וכל זה שהתירו לו לאכול מן הפסח הוא רק כדי לחנכו במצוות (וראה בספר 'שולחן המלך' ח"א ע' רמב-רמח שהאריך בבירור שיטת שולחן ערוך הרב הנ"ל).

ולפי שיטה זו הדרא קושיא לדוכתא, איך יתכן ששחיטת פסח ראשון על הקטן, כשלא היה שייך מן התורה בפסח כלל, פוטרת אותו משחיטת פסח שני לאחר שהגדיל.

[הגאון הרוגצו'בי (הובא בצפע"נ על התורה שמות ע' נט-ס) העמיד דברי הרמב"ם במי שבשעת פסח ראשון כבר היה בן י"ג שנה, אמנם היה דינו כקטן כיון שעדיין לא הביא שתי שערות; וכיון שהביא שתי שערות בין פסח ראשון לפסח שני, נחשב גדול למפרע והתברר שאכל פסח ראשון בתור 'גדול'. עיין שם. אמנם בלקוטי שיחות (חלק כו ע' 73 הערה 40) העיר שפירוש זה דוחק גדול ביותר בדברי הרמב"ם, שנקט לשון "קטן" סתם ולא משמע כלל שנתכוון דוקא למקרה מיוחד כזה].

ובלקוטי שיחות (חלק כו ע' 73 ואילך) האריך בביאור הענין (על פי דברי הצפנת פענח בהלכות תרומות פ"ב הי"ב (מג, ג) ובהלכות מילה פ"ג ה"ז. ועוד), ונקודת הדברים:

אמנם קטן סתם אינו שייך לחיוב פסח כלל, אבל קטן זה שעתיד הוא להיות גדול בפסח שני, הרי כיון שפסח ראשון ופסח שני הם המשך אחד (ולכן, אף שפסח שני הוא "רגל בפני עצמו" – כדברי רבינו בהלכה א – מכל מקום מי שעשה פסח ראשון אינו עושה פסח שני כיון שהם ענין אחד מתמשך), וכבר בשעת פסח ראשון יודעים אנו שבשעת פסח שני יחול על קטן זה חיוב גמור, הרי מעין חיוב זה שייך אצלו כבר בתחילת הענין, בעת פסח ראשון, ולכן שפיר אפשר לומר שפעולתו בהקרבת פסח ראשון פוטרת אותו מפסח שני.

עיין שם שהאריך לבסס חידוש זה.

איך הם מפרשים את ההלכה הזאת שהרמב"ם כתב:

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן.

שאלה חדשה:
ידוע שטמא בטומאת נבילה ('טמא יום'?) לא נדחה לפסח שני כי הוא יכול לאכול בערב. אז מסתמא הוא נמנה ביום כשהוא טמא.
אבער הרמב"ם כותב בהלכות קרבן פסח:

שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים--כשר שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאילו לא חישב עליהם.

אז איך זה מסתדר עם זה שטמא יום נמנה?


(כשאלת אגב בפשט בהלכה הנ"ל, איך מתמנים בפועל לקרבן פסח? והאם המחשבה של מי ששוחט על אדם מסוים (מדעתו) לא מספיקה?
הלשון של הרמב"ם "למנויו ושלא למנויו", אינה ברורה לי לצערי.
בספר 'אוצר דינים תורת הקרבנות - קרבן פסח' בפרק י' כותב שמתמנים לקרבן פסח ע"י קניינים. האם יש לכך זכר בחז"ל או ברמב"ם?)

yankev כתב:איך הם מפרשים את ההלכה הזאת שהרמב"ם כתב:

שוחט אדם על ידי בנו ובתו הקטנים, ועל ידי עבדו ושפחתו הכנעניים, בין מדעתן, בין שלא מדעתן. אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים, ולא על ידי עבדו ושפחתו העבריים, ולא על ידי אשתו--אלא מדעתן.

שהוא שוחט כדי להאכיל את הפסח לילדיו.
ואז נשאלת השאלה איך זה מותר, ועל זה נשתברו הקולמוסים כדלעיל.

yankev כתב:שאלה חדשה:
ידוע שטמא בטומאת נבילה ('טמא יום'?) לא נדחה לפסח שני כי הוא יכול לאכול בערב. אז מסתמא הוא נמנה ביום כשהוא טמא.
אבער הרמב"ם כותב בהלכות קרבן פסח:

שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול לאכול כזית, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים--כשר שאלו הראויין לו, אוכלין כהלכה; והאחרים, כאילו לא חישב עליהם.

אז איך זה מסתדר עם זה שטמא יום נמנה?

טמאים סתמא תנינן, בין טמאים שיכולים לעלות מטומאתם בו ביום, בין טמאי מת וזבים ויולדות וכו' שאינם יכולים.
ובכל אופן - הפסח כשר. וסיום דבריו - ברור שהוא רק בטמאים שלא עלו מטומאתם.

עזריאל ברגר כתב:טמאים סתמא תנינן, בין טמאים שיכולים לעלות מטומאתם בו ביום, בין טמאי מת וזבים ויולדות וכו' שאינם יכולים.
ובכל אופן - הפסח כשר. וסיום דבריו - ברור שהוא רק בטמאים שלא עלו מטומאתם.

האם טמא יום כבר עלה מטומאתו כשהוא נמנה?

טמא שרץ וכיו"ב - שוחטים עליו לכתחילה (אלא שנחלקו אמוראים אם דווקא אחרי שטבל או גם לפני), ועכ"פ הדין שברישא - הפסח ששחטו לטהורים ולטמאים כשר - נכון לגביו. והדין שבסיפא (שלא יאכל ממנו) - ברור שאיננו כולל אותו (וכמדומנינ שאפילו מי שאמר שאין שוחטים עליו לכתחילה שמא יפשע - מודה שאם שחטו עליו טובל ואוכל פסחו לערב).

"ועכ"פ הדין שברישא - הפסח ששחטו לטהורים ולטמאים כשר - נכון לגביו"
לפי זה אסור לשחוט רק על טמאי שרץ?

"נחלקו אמוראים אם דווקא אחרי שטבל או גם לפני"
לאיזו גמ' כוונתך? (ראיתי פסחים סב, ובזבחים כג. בנושא) ומה ההלכה?

ברמב"ם ביאת המקדש פ"ב הי"ב כתוב:

טמא שרץ וכיוצא בו, והערל, משלחין את קרבנותיהן ומקריבין עליהן, חוץ מפסח, שאין שוחטין אותו על טמא שרץ, ואין שוחטין על הערל פסח, כמו שיתבאר. אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר

ובכסף משנה שם:

טמא שרץ וכיוצא בו וכו׳ – בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס״ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש״י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו

לצערי הסוגיא הזאת עדיין לא ברורה לי.

א. בפסחים דף צ (מתחיל בעמוד א וממשיך לעמוד ב) נחלקו אמוראים בשאלה אם שוחטים על טמא שרץ לפני שטבל. אחרי שטבל - המשנה שם אומרת במפורש ששוחטים עליו לכתחילה, למרות שעתה הוא פוסל קדשים במגעו.
ב. ההלכה - כפי שהבאת - שלכתחילה לא ישחטו עליו.
ג. הדעת נותנת ששוחטים לכתחילה על חבורה שכולה טבולי יום, ובדיעבד אם שחטו על חבורה שכולה טמאי שרץ וטבלו אחר כך - אוכלים פסחם ופטורים מפסח שני. ואין לי ראיה מפורשת לזה. ועדיין מה שאמרה המשנה (ונפסק ברמב"ם) שאם שחטו "לטהורים ולטמאים" כשר - נכון תמיד.
ד. שים לב שהמשנה הזאת באה בהקשר מסוים - של מחשבות לא נכונות בשחיטה, ואין לדייק ממנה בשאלה מי נחשב "טמא".

אני מחפש מישהו שיכול לעבור על גליון בענין שלא לאוכליו ושלא למנויו בקרבן פסח. הגליון הוא סיכום להלכה, ומוכנים לשלם למי שבקי בראשונים ואחרונים בדפים הראשונים בפרק תמיד נשחט. נא להתקשר