בד' הגרשז"א שמותר לרופא לחזור לביתו בע"ש כשיודע שיצטרך לחזור לביה"ח בשבת

[תלמיד חברים]

תמיהה על הוראת הגרשז"א שמותר לרופא לחזור לביתו בערב שבת כשיודע שיצטרך לחזור לבית החולים בשבת [גם ע"י נהיגה ברכבו]

בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מ אות כו) מובא בזה"ל: רופא תורן או כונן בבית החולים שבו נמצא חולה שיש בו סכנה, אל לו לעזוב את ביה"ח לביתו, הרחוק מביה"ח, על דעת שיצטרך לנסוע בשבת כדי לעמוד על משמרתו. אך אם נכרי יסיע אותו, לית לן בה. ואף מותר לרופא לחזור איתו חזרה הביתה. עכ"ל.
ובהערה על תחילת דבריו [עד 'אך אם נכרי וכו''] כתב בזה"ל: עיין שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קלא. אולם שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמצדד להקל עליו לחזור לביתו אם ע"י זה שהוא יהיה מנותק כל ליל השבת מן הבית יתבטלו הוא וב"ב מעונג שבת, משום דהרי זה חשיב כדבר מצוה, וכיון שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה בע"ש לגרום לחילול שבת למחר, הרי חשיב כדבר מצוה ואינו חייב לעזוב את ביתו מע"ש. אך אם אין זה אלא מקרה חד פעמי, טוב שלא יעזוב את ביה"ח וישאר שם בשבת, עכ"ד. עכ"ל [ובהמשך כתב שם ד"א מענין לענין].
ובהערה השניה, כתב: דהתירו איסור תורה ע"י נכרי אפי' לצורך חושאיב"ס, ולא מצינו נפק"מ בין היה אפשר לעשותו מבעו"י או לא, וא"כ י"ל דכ"ש לצורך חושיב"ס. ומהגרש"ז אויערבך זצ"ל שמעתי, דמסתבר דיש להקל, עד כמה שאפשר, להעוסקים בהצלת נפשות, עכ"ד. עכ"ל.
ובשו"ת אגרות משה (שם) אסר בהחלט לחזור לביתו, וז"ל בתו"ד: הנה פשוט שאף אם יש שם ודאי חולה מסוכן ורוצה דוקא ברופא זה, שאם הוא כבר בביתו מותר לו ליסע לשם ולחלל שבת בכל הצריך למהר ביאתו לשם, מכל מקום כשיודע הרופא מזה [ב]ערב שבת, מחויב הרופא להשאר ללון באיזה בית הסמוך לבית החולים, שודאי אפשר להשיג מקום ללון, ואף אם יצטרך לשלם דמי שכירות בעד הלינה אין להתיר לו לבוא לביתו שיביאנו זה לחלל שבת למחר ליסע לבית החולים. ואף אם אין מקום סביבות בית החולים ללון שם הרי יכול ללון בבית החולים גופיה, ואף שלא יהיה לו שם יין לקדוש וסעודה חשובה לכבוד השבת נמי היה צריך להשאר שם, דמצות סעודת שבת וקדוש לא תדחה איסור מלאכה דשבת. וכו' עכ"ל.
ובהמשך כתב שאם אין לו כלל מקום ללון, ויצטרך להיות ער כל ליל שבת, מותר לחזור לביתו בער"ש ולנסוע בשבת, כי אם לא ישן לא יוכל לעסוק בפיקו"נ בשבת. עד כאן דברי הגרשז"א והגרמ"פ זצ"ל, ולע"ע לא ראיתי עוד פוסקים שעסקו בשאלה זו .
ואגב, נידון זה אינו קשור כלל להלכה של 'התירו סופן משום תחילתן' המובאת בשו"ע סי' שכט ס"ט, ולהלן נעמוד בזה. כמו"כ אין לניד"ד שייכות למש"כ הפוסקים האחרונים (שו"ת דברי יציב או"ח סי' קע. תורת היולדת פ"ב הע' ב' בשם הגריש"א) שא"צ יולדת להתאמץ להיות בביה"ח בשבת, דזהו רק חשש שמא תלד בשבת, וגם אפשר להגיע ע"י נכרי. משא"כ ניד"ד איירי כשברור לו שיצטרך לנסוע בשבת, ומהגרשז"א משמע שהתיר זאת, ואפי' במלאכה דאורייתא.

ובעניי לא זכיתי להבין כלל את דברי הגרשז"א, דהנה מסתימת דבריו משמע שהתיר לנסוע בער"ש לביתו גם אם בשבת יסע ברכבו לביה"ח והיינו איסור תורה, ונימוקו שהחזרה לביתו מוגדרת כשב ואל תעשה, וצ"ב מדוע ס"ל שמוגדרת כשב ואל תעשה, הלא עושה פעולה שתגרום לו לחילול שבת, ומאי שנא מהיוצא בשיירא [ראה להלן בהרחבה], ועוד, דאם הוי 'שב ואל תעשה', מדוע הוצרך לנמק זאת ג"כ שההיתר הוא משום מצות עונג שבת. [ומדברי הגרמ"פ משמע שאפי' חילול שבת דרבנן לא התיר משום עונג שבת], ותגדל התמיהה, דאף שמצינו שמותר לצאת בספינה בער"ש לדבר מצוה (סי' רמח ס"א), מ"מ היתר זה מוגבל שיפסוק עם בעל הספינה שהוא לא יצטרך לעשות מלאכה, והיינו שאין וודאות שיצטרך לעשות מלאכה.
ואף שלגבי ספינה כתב המ"ב (שם סק"ג) שהפסיקה היא לכתחילה, והיינו שמצידו צריך לעשות השתדלות לצוותו על כך, אך א"צ לקבל הסכמה מבעל הספינה, מ"מ לענין היוצא בשיירא הפסיקה מעכבת, והיינו שצריך התחייבות מבעל השיירא שלא תחולל השבת, ובלא זה אסור לו לצאת, כי בשיירא מצוי שיחלל שבת (ביה"ל שם ס"ד ד"ה ופוסק).
והנה המחבר התיר בכה"ג, אך יש דעה מחמירה יותר, דעת המהריב"ל והרדב"ז שהביא המג"א (שם סקי"ד), שאוסרים מכל וכל לצאת בשיירא אפילו מיום א' ואפילו לצורך מצוה, ואין סומכים על התחייבות בעל השיירא, כי בשיירא מצוי שנצרכים לחלל שבת מפני הסכנה. ובמ"ב (סקכ"ו) הביא דעה זו, אך אין ברור שהכריע כן להלכה נגד דעת המחבר.
עכ"פ מבואר שלכו"ע ההיתר של צורך מצוה אינו נוהג במקום שודאי יצטרך לחלל שבת. [ואין לחלק בין ניד"ד להתם, כי היינו הך, דבשניהם החילול שבת יהיה מפני פיקוח נפש].
עוד לא זכיתי להבין, דאף שעונג שבת מצוה היא, מ"מ הלא לצאת ידי חובתה אין מוכרח להשאר בביתו, ואף שאין גבול להידורה (עיין שבת קיח: מ"ב סי' רמב סק"א), ובביתו יוכל לקיימה באופן היותר מהודר, מ"מ איירינן [כ"מ מסתימת דברי הגרשז"א] גם כשבביה"ח יוכל לסעוד סעודת שבת וגם ללון, והלא בזה ג"כ יקיים מצות עונג שבת, ולכאורה לא התירו לצאת בער"ש בספינה ובשיירא אלא באופן שהולך לקיים מצוה שלימה ולא רק הידור. והנה לשון הגרמ"פ היא 'ואף שלא יהיה לו שם יין לקדוש וסעודה 'חשובה' לכבוד השבת נמי היה צריך להשאר שם, דמצות סעודת שבת וקדוש לא תדחה איסור מלאכה דשבת'. ואולי רצה לומר דבר זה, דאם יצטרך להתענות בשבת, יתבטל כלל ממצות עונג שבת ויהיה מותר לחזור לביתו וכו', אך כיון שסה"כ יתבטל מהידור במצות עונג שבת, איך נתיר לו. אך כבר הערתי לעיל שלכאורה ההיתר הוא רק כשאין ברור לו שיצטרך לחלל שבת, ואולי התכוין הגרמ"פ שאם יתבטל כלל מעונג שבת, היה מקום להתיר לנסוע ע"י נכרי, אך כיון שרק סעודה חשובה לא יאכל, אין כלל היתר. וצ"ע.
וגם א"א למצוא היתר עפמ"ש בעירובין (מד:) וכן הובא להלכה בסי' שכט (ס"ט) 'כל היוצאים להציל חוזרים בכלי זיינם למקומם'. והטעם מבואר שם בגמ' (וכ"ה ברמב"ם שבת ב, כג) כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. דלפי"ז אם לא נתיר לו לשוב לביתו בער"ש, אולי ימנע עי"ז כליל מלהציל נפשות, ובצירוף מצות עונג שבת יש להתיר לו לשוב לביתו בער"ש.
אך הנה מלבד דלא דמי כלל, דהתם איירי שיוצא בשבת להציל, וכן רופא לא יעזוב את תפקידו שמביא לו כסף וכבוד וכו'. הנה מעיקר הדין הזה יש ג"כ להעיר על משמעות הוראת הגרשז"א שיש להתיר לו לשוב לביתו גם יודע שיצטרך לחלל שבת בדאורייתא.
דהנה במ"ב שם (סקכ"א) ציין לעיין בסי' תז, ושם בשו"ע (ס"ג) מבואר שמדין 'התירו סופן משום תחילתן' התירו ללכת רק אלפיים אמה, דהיינו איסור תחומין דרבנן, ולא התירו י"ב מיל [נחלקו האם הוא מה"ת או מדרבנן], וכל שכן שלא התירו איסורים דאורייתא. [ובשו"ת חת"ס (חו"מ סי' קצד) משמע דהלכה למעשה מותר למי שיצא להציל לחזור ע"י נכרי. וסמכו ע"ז פוסקי זמנינו (כמובא ארחות שבת ח"ב פ"כ סנ"ט. ועוד).
והנה, אם שם שהוא דין מחודש של 'התירו סופן משום תחילתן', וירדו חכמים לסוף דעתם של בנ"א למנוע מכשול, לא התירו אלא דרבנן, ואף שיש אנשים שלא יספיק להם היתר זה, כי לא יוכלו לשוב לביתם כי אם ע"י שיעברו אדאורייתא, וימנעו לעתיד לבוא, וכן לא התירו אלא לאחר שיצא להציל נפש, האם בנידון דידן נתיר לכתחילה שיכנס למצב של חילול שבת דאורייתא רק כדי שיוכל לקיים מצות עונג שבת.
ואף שיש לחלק, ששם לא התירו כי אם דרבנן כיון שעומד בשבת, וגם שאין לפניו פיקוח נפש כי אם חזרה לביתו, משא"כ כאן שעומד בער"ש, והחילול שבת יהיה מפני פיקו"נ, מ"מ אכתי נשברה הראיה מהתם, דלא מסתבר ללמוד משם שכאן יתירו לעשות פעולה בער"ש שבגללה יצטרך לעבור בשבת על דאורייתא [וגם שיוכל לעבור אדרבנן אין ראיה מהתם, דיש לחלק כנ"ל].
ואולי איירי הגרשז"א במצות עונה שהיא ממצות עונג שבת (רש"י מהדו"ק כתובות סב: ד"ה עונתן. שו"ע לעיל סי' רפ ס"א), ובזה י"ל שאף שמצד מצות עונג שבת היא בגדר 'הידור', יש בה מצוה שלימה מצד מצות עונה. מ"מ לא נתפרש כן בדבריו. ואכתי צ"ע להתיר זאת מצד ההערה הראשונה הנ"ל שלא התירו לצאת אפי' לצורך מצוה אם ודאי יצטרך להכנס לפיקו"נ ולחלל שבת.
עוד צ"ע מש"כ שם בשש"כ בסוף ההערה 'אך אם אין זה אלא מקרה חד פעמי, טוב שלא יעזוב את ביה"ח וישאר שם בשבת', מדוע שיהיה סיבה לאסור דוקא במקרה חד פעמי.

[כדכד]

בשורה האחרונה, נלע"ד שאין זו סיבה לאסור במקרה חד פעמי, אלא סיבה להתיר כשמדובר במציאות קבועה

[תלמיד חברים]

בשורה האחרונה, נלע"ד שאין זו סיבה לאסור במקרה חד פעמי, אלא סיבה להתיר כשמדובר במציאות קבועה

אכן כעת שמתי לב שאינו אוסר, אך מ"מ מצדד שלא להתיר במקרה חד פעמי. ונשאלת השאלה, אם זה מותר, מאי שנא מקרה חד פעמי. ואם זה אסור, תמיד יהיה אסור [ואדרבה, במקרה חד פעמי יש מקום יותר להתיר].

[עזריאל ברגר]

באופן קבוע - זוהי גזירה שקשה יותר לעמוד בה.

[פלוריש]

במקרה חד פעמי, אומרים לרופא תתאמץ, לא נורא.
באופן קבוע, אם נאסור על הרופא, הוא יעזוב את עבודתו ולא יהיו לנו רופאים במחלקות חירום.
(מעשה באל"מ דרור ויינברג הי"ד, שרב אמר לו שאם הוא יודע שיצטרך לקפוץ בשבת לבסיס, אסור לו לשבות בביתו אלא הוא חייב להיות בבסיס כבר בכניסת השבת. פעם אחת בא דרור לרב ואמר: אני כבר 12 שבתות ברצף בבסיס ולא בבית כי המצב הבטחוני מתוח ותמיד עליי לקפוץ. אם זה ימשיך ככה, אני פושט את המדים ועוזב את הצבא. הרב התיר לו...)

[תלמיד חברים]

שוב כתב לי ידידי הגרמ"מ וינברג שליט"א, בביאור דבריו הגרשז"א, דלעולם ס"ל שאין כל איסור לחזור לביתו בער"ש אף שברור לו שיצטרך לחלל שבת בנסיעתו בשב"ק, כי יש הבדל בין יוצא בשיירא ובספינה שיוצא אל מחוץ למקומו וה"ז בבחינת 'קום עשה', לזה שחוזר לביתו כמעשה כל אדם בכל יום ויום, והיינו שאין ניכר שעשה איזה פעולה שתגרום לו לחילול שבת, ולזה נתכוין שזהו 'שב ואל תעשה'.
[והיינו שע"פ דין א"צ האדם להתאמץ לשנות אורחותיו בקום עשה כדי שלא יבוא לידי חילול שבת, ומאידך כשמשנה אורחותיו, עליו להקפיד שלא יבוא עי"ז לחילול שבת].
ולעולם היה מותר גם בלא מצות עונג שבת, אלא שאם יחשוב הרופא שממידת חסידות עליו להשאר בביה"ח, לכן אמר שיש לו ג"כ מצות עונג שבת בחזרתו לביתו. ומה שצידד להחמיר במקרה חד פעמי, כי לא רצה שיצא מכשול והיתרים נוספים ע"י הוראה זו. עכ"ד.

[ידידיה]

שמא בכ"ז הותר ע"ש סופו.
שאם נאסור עליו , יתכן שיקרה סיבה שיהיה מחוייב לבוא לביתו לליל שבת, או שירגיש צורך מיוחד להיות בבית,
וכשיקראוהו בשבת יחפש טצדקי לא ליסוע ו"לגרום שביאתו אמש היתה איסור"

וכמובן שטעם זה אינו ניתן להכתב, ואולי גם אין להתיר בגלל חשש רחוק.

אך כיון שמעיקר הדין מותר, חשוב לנו שאכן יתרגל שחוזר לביתו ויוצא להציל.

[תלמיד חברים]

כנראה שלא קראתם מה שכתוב בהערה למעלה (בהערה בתוך המאמר, ד"ה וגם א"א), דהדין של הותר ע"ש סופו אינו קשור לכאן כלל, מלבד מה שהתקנה היא ליוצאים להציל בשבת, וכו', עיי"ש. וא"א לדמות תקנות חכמים.

[ידידיה]

כ"ת כתב שם דעתו, אמנם לא הוכיח אותה לפי מעוט הבנתי.

ואני סבור שבכל מקום שבסופו עלולה להיות סכנת מוות, יש טעם לדון האם ההיתר ימנע הסכנה.
וכתבתי כבר, שכיון שמעיקר הדין אין כאן ככל איסור, יתכן שהתירו לכתחילה ואף פרסמוה כהוראה לרבים, כדי שלא יצא מכשול לעתיד לבוא.

וכהערה צדדית, מה שכתב בפשיטות שלא הותר ע"ש סופו אלא דרבנן, הרי ידוע ומפורסם שיש פוסקים שסברו אחרת הלכה למעשה, (אג"מ, תלמידי החזו"א בשמו ואולי עוד)

[תלמיד חברים]

לגבי הרישא, אני חלוק עליכם מהטעמים שכתבתי. אדרבה, אתם צריכים להביא מקור או ראיה לחידוש שלכם שההיתר נוהג גם באופן הנ"ל.
לגבי הסיפא, אשמח לקבל מראה מקומות. ייש"כ.

[ידידיה]

[img][img][/img][/img]

[ידידיה]

לגבי הרישא, אני חלוק עליכם מהטעמים שכתבתי. אדרבה, אתם צריכים להביא מקור או ראיה לחידוש שלכם שההיתר נוהג גם באופן הנ"ל.
לגבי הסיפא, אשמח לקבל מראה מקומות. ייש"כ.

ראה כאן בחוט השני בשער הציון מ"מ

[תלמיד חברים]

selection.png (1013.67 KiB) נצפה 367 פעמים

selection_1.png (934.43 KiB) נצפה 367 פעמים

ייש"כ להרב ידידיה.
כעת ראיתי שעמד בזה הארחות שבת (ח"ב), וראה בהערות פג - פה
שבגלל הקושי בהוראה זו, סייג את הוראת החזו"א למקרה מיוחד וכו'.
בכל אופן ייש"כ.