כידוע, נהגו לחגוג את חמישה עשר בשבט ולעשות בו סעודת פירות גם בחוץ לארץ, וכן לא מתענים בו ולא אומרים בו תחנון אף בחוץ לארץ.
והנה כידוע יסוד עניינו של ט"ו בשבט הוא זמן הקובע הלכתית לדיני מצוות התלויות בארץ בפירות האילן [תרו"מ (שנת מעשרות, והפרשה מישן על חדש), ערלה ורבעי (לגבי חשבון השנים, ואכמ"ל), ביכורים (מישן על חדש), שביעית (לגבי קדושת שביעית בפירות, להרבה ראשונים)], ומזה נשתלשלו גם שני העניינים הנ"ל, לעשות בט"ו בשבט שמחה ויום מועד, וסעודת פירות [הדברים ידועים ונאמרו בהם טעמים ואכמ"ל].
וא"כ נשאלת השאלה, אם יסוד עניינו של ט"ו בשבט אינו נוגע לחו"ל, מה העניין לציין ולחגוג אותו בחו"ל.
וי"ל שסדנא דעם ישראל חד הוא ולא רצו בני חו"ל להפריש עצמם בזה מיושבי א"י, ודי להם שבא"י הוא יום קובע הלכתית [וממילא נעשה ממנו גם יום מועד ושמחה וסעודת פירות כנ"ל] כדי לציין אותו גם בחו"ל.
אמנם עדיין צ"ב מה הטעם לנהוג כן בזמנים שלא גרו יהודים בא"י, או שלא היו מקיימים רוב מצוות התלויות בארץ בא"י כי כל הפירות היו פירות נכרים [אמנם ערלה (בוודאי ולכו"ע) אינה תלויה בקניין ישראל בקרקע ובאילן].
עוד י"ל שהוא ע"ד הציבי לך ציונים, וכעין מה שמצינו במדרש (איכה רבה עה"פ שחקו על משבתיה) שהיו מקיימים שמיטה בבבל. וכעי"ז כתב האדר"ת (נפש דוד הנהגות כל השנה אות טו): "ביום חמישה עשר בשבט למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ז"ל ובגמרא ר"ה יד והלאה, וחזרתי לחדש דבר מה כפי ערכי, ויהא חשוב כקיום המצוה במעשר אילן, והתפללתי לה' שיזכני באותה המצוה בפועל ממש מן התורה. ומאז נראה לי שמה שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב שלא לומר בו תחנון הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל (ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מג) על הפסוק (ירמיהו לא, כ) שתי לבך למסלה דרך הלכת, עשי [הציבי] לך ציונים, וכפרש"י מהספרי פרשת עקב על פסוק (דברים יא, יח) ושמתם את דברי אלה, וכמו שכתבתי בחיבורי זכר למקדש בס"ד".
עוד נאמרו בזה טעמים על פי דרוש וסוד.
אמנם באמת מצינו נפק"מ הלכתיות מט"ו בשבט גם לפירות חו"ל / ליושבי חו"ל:
א. ערלה [וי"א גם רבעי] נוהגת בחו"ל מהלכה למשה מסיני, וכאמור, ט"ו בשבט נוגע לחשבון השנים של ערלה [ורבעי].
ב. בכמה מקומות בש"ס מבואר שיש חיוב תרו"מ בפירות חו"ל מדרבנן, ונאמרו בזה כמה תנאים בראשונים: לרש"י - רק בדגן תירוש ויצהר. לתוס' בשם ר"ת - רק בוודאי טבל. לתוס' בשם ר"י - בדגן תירוש ויצהר תרו"מ, ובשאר פירות רק תרומה, וירקות פטורים לגמרי. לרמב"ן בשם י"מ ור"ש בתירוץ אחד ותוס' בשם ר"ת - רק כשגדל בקרקע של ישראל [ור"ת הוסיף גם כשאין הישראל נותן מס למלך על הקרקע]. לכמה ראשונים - רק במינים שנמצא כמותן בא"י דגזרו דלא ליתי לאיחלופי. לכמה ראשונים - רק בארצות שקרובות לא"י [עמון ומואב ובבל ומצרים], ויש שהוסיפו בזה גופא עוד תנאי: שיהיו ישראל שכיחים שם.
נמצא שיש דעות שיש חיוב תרומה ו/או מעשר בפירות בכל חו"ל, וממילא ט"ו בשבט נוגע לחו"ל כמו שנוגע לא"י. ואף לדעות שאין חיוב תרו"מ בפירות בכל חו"ל, י"ל שעכ"פ לגבי השמחה ביום זה לא חילקו בין חו"ל לחו"ל.
ג. פירות חו"ל שנכנסו לארץ ונגמרה מלאכתן בארץ חייבים בתרו"מ [י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן], ולשיטה שחייבים מדאורייתא - אף כשנגמרה מלאכתן בחו"ל ונכנסו אח"כ לארץ חייבים בתרו"מ מדרבנן [וי"א שבזמן הזה שתרו"מ גם בארץ מדרבנן - פטורים לגמרי]. נמצא שיש מציאות של תרו"מ בפירות חו"ל, וכאמור הזמן הקובע לתרו"מ הוא ט"ו בשבט. [אגב, מהאמור כאן נמצא שלא מופרך לציין את יום ט"ו בשבט בא"י בפירות המובאים אליה מחו"ל, ודוק].
ד. פירות א"י שנגמרה מלאכתן בא"י ויצאו לחו"ל לא פקע חיובם, וחייבים בתרו"מ, ובזה הקובע הוא ט"ו בשבט כפשוטו בא"י. נמצא ששייך ליושבי חו"ל נפקא מינה מט"ו בשבט.
ומעתה יש להבין את ציון ט"ו בשבט בחו"ל, שגם הוא יש לו את היסוד ההלכתי המקורי, דהיינו המשמעות המקורית של ט"ו בשבט כנוגע להלכה בדיני החיובים של פירות האילן.
ולא מבעי לגבי ערלה [וי"א גם רבעי] שנוהגת בחו"ל בכל מקום, אלא גם אותן הנפק"מ שאינן שכיחות ורגילות [אותיות ג-ד], ואנשי חו"ל מציינים את ט"ו בשבט גם כשאין נוגע להם בעצמם נפק"מ אלה, וכן באותם המקומות בחו"ל שלא מפרישים בהם תרו"מ לפי חלק מהשיטות [עיין אות ב], ואפילו למנהג דהאידנא שלא מפרישים תרו"מ בחו"ל כלל בשום מקום [וכבר עמדו בכך הראשונים וכתבו ליישב המנהג על פי התנאים דלעיל אות ב], מכל מקום [כעין האמור לעיל בסוף אות ב] ברגע ששייכת מציאות של נפק"מ הלכתית מט"ו בשבט ליושבי חו"ל [ערלה בוודאי נוהגת, וכן שייכת המציאות של אותיות ג-ד, וכן עקרונית שייך אף חיוב תרו"מ מדרבנן בחו"ל], י"ל שבזה נתלו לקבוע יום זה ליום מועד ושמחה וסעודת פירות גם בחו"ל. שיש לזה גם טעמים אחרים כנ"ל [בתחילת המאמר], ועכ"פ היה להם עניין ורצון לציין יום זה אצלם, והשאלה היתה רק איזה טעם יש בזה אחרי שאין יסוד לכל העניין, כי אין נפקא מינה הלכתית לחו"ל / ליושבי חו"ל מט"ו משבט. ולגבי זה יש לומר דברגע שיש נפקא מינה הלכתית, אף אם היא אינה לכל חיובי הפירות כמו בא"י אלא רק לחיוב אחד [ערלה], ואף אם היא אינה רגילה ושכיחה [אותיות ג-ד], ואף אם היא שייכת רק כעקרון ולא למעשה [המנהג בתרו"מ בחו"ל], וכל שכן אם היא נוהגת למעשה בחלק מחו"ל ורק לא בכולו [תרו"מ בחו"ל לפי חלק מהשיטות], עכ"ז כבר א"א לומר שאין יסוד הלכתי לט"ו בשבט בחו"ל / ליושבי חו"ל, כלומר לטעון שמנהגם מופרך מעיקרו ויסודו. דפירכא כבר אין, ודי בשייכות הלכתית זו בכדי להיתלות בה ולציין את יום ט"ו בשבט גם בחו"ל.
הערה חשובה לאותיות א-ג:
בכל חיובי הפירות דחו"ל, היה מקום לטעון שהזמן הקובע לגביהם אינו תמיד/בהכרח ט"ו בשבט, כי כל המציאות שבט"ו בשבט יצאו רוב גשמי שנה (ר"ה יד, א, ועיי"ש ברש"י ובתוספות) היא רק בא"י וסביבותיה ובאקלים הדומה לה, ולא בכל המקומות בחו"ל, דיש בחו"ל מקומות שהאקלים / חילופי העונות שונים, והגשמים יורדים שם במשך זמנים אחרים בשנה [העברית].
אמנם בספרי סיכום הלכות זרעים [שתח"י] לא ראיתי שציינו דבר כזה, שיש חילוק תאריך בפירות חו"ל מפירות א"י, ובחו"ל אין ט"ו בשבט התאריך הקובע. ושו"ר שכן כתבו להדיא הגרצ"פ פראנק (הר צבי או"ח ב, כט לגבי ערלה) והגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה א, סב, ו לגבי פירות חו"ל שנגמרה מלאכתם למעשר בארץ) שט"ו בשבט הוא התאריך הקובע בכל העולם, עיי"ש מילתא בטעמא.