בביאור הלכה סי' שכט ס"ד (סוד"ה אלא):
ודע עוד שראיתי בפמ"ג (א"א סק"ד) שכתב דמי שהיה חייב מיתת ב"ד [בימים הקדמונים] ונפל עליו הגל, דמפקחין עליו, דהלא אין ממיתין אותו בשבת, וחיי שעה יש עכ"פ. ולענ"ד לא נהירא כלל, דהתורה חסה על חיי שעה היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו, ולא עדיף מרועי בהמה דקה דקי"ל ביו"ד קנ"ח (ס"א) דאין מעלין אותו מן הבור.
לא זכיתי להבין את השגת הביה"ל, הלא כל עוד נשמה באפו ולא הומת עדיין, ויש לו לחיות כו"כ שעות, 'גברא חיי' הוא, ולא גרוע מגוסס שיש לו כמה שעות ע"פ אומדנא של רופאים. אטו בלולב של עיר הנדחת עסקינן, שכיון שעומד לשריפה, 'כתותי מיכתת שיעוריה' ואין יוצאים בו (סוכה לא:).
וגם מאי נפק"מ אם עומד למיתת בי"ד או שנפל עליו הגל והגויים אומרים שמיד בצאת השבת יהרגוהו, הלא בב' האופנים ההשערה היא שודאי יומת, ופשיטא שבאופן הנ"ל יש להצילו עבור חיי שעה, ומאי אכפת לן שכאן התורה קבעה דינו למיתה.
[והנה חז"ל אמרו (אבות ד, יז) 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'. ואטו אדם כזה שכבר נתחייב מיתת בי"ד אינו שייך בתורה ומצוות, ואינו יכול להוציא אחרים במצוות. ואם יפה שעה אחת בעוה"ז, מדוע שלא נעניק לו בהצלתו. [ודאי שגם אם לא יעסוק בתורה ומצות, 'וחי בהם' מצוונו להצילו, וכדין הצלת גוסס, וכתבנו זאת רק לשבר את האוזן ביקרת שעה אחת בעוה"ז]].
ומה שכתב שלא עדיף מרועי בהמה דקה, צ"ב, הלא שם איירי שלא שב מחטאו, וגם דרכו בכך, וכמ"ש שם בשו"ע 'במה דברים אמורים בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם. אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו'.
ודברי הפמ"ג מסתמא אמורים באדם שהתחייב מיתת בי"ד, וידוע לנו שלא היה עומד ברשעו תמיד, אלא שנידון למיתה על שחטא פעם אחת.
וגם אם לא ידוע לנו פרט זה, מהשו"ע שם משמע שאין להצילו רק אם ידוע שהיה 'בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד'. ונראה [עכ"פ להפמ"ג] שכשאין ידוע לנו ה"ז ככל ספק פיקוח נפש שיש לחלל שבת, שהרי יש ב' צדדים האם צריך להצילו.
שו"ר בספר שולחן שלמה (סק"ח אות ד) שכן העיר הגרשז"א על הביה"ל. והובא שם לשונו של הגרשז"א 'ולא דמי, דהרי רועי בהמה דקה עומדים במרדם וברשעתם משא"כ בנגמר דינו למיתה שעשה תשובה, ולא קשה על הפרמ"ג'.
ולדברינו י"ל שאפילו לא עשה תשובה, עצם הדבר שאינו שונה בחטאו, או שלא ידוע פרט זה, כבר מחייבנו להצילו.
והוסיף הגרשז"א 'אמנם תמיהת הגר"י מקוטנא בישועות מלכו קרית ארבע הל' שבת פ"ב הלכה א' דהיות ויש מצוות עשה לבער עושה הרעה, נהי דאסור לקיים מצוה זו בשבת, אמנם מ"מ לעשות ההיפך ולחלל שבת כדי להחיותו, מהיכי תיתי לן. [עכ"ד]. ותמיהה זו חזקה, ולשיטתו צריך להיות הדין דאפילו שבות קיל דלית ביה מעשה אין לעשות עבורו. עכ"ל.
וראיתי את לשון של ה'ישועות מלכו' בפנים, ומעיר זאת על הפמ"ג הנ"ל, ולשונו היא ממש כעין הלשון שמביאו הגרשז"א.
אך לא זכיתי להבין תמיהתו, דמלשונו משמע שכיון שאנו באים למצוא היתר לחלל שבת עבורו, איך נעשה זאת בשעה שאילו היה חול היה עלינו לקיים בו המצוה של ביעור הרע מקרבנו.
וצ"ב, הא לכאורה ה"ז הפוך, דסתם אדם מישראל אנו מחויבים להצילו, ואטו נפטר מחיוב זה רק בגלל שאילו לא היה כעת שבת, והיתה נוהגת המצוה לבער הרע. סו"ס כעת אין נוהגת מצוה זו, ומאיזה דין נוכל להשתמט מהחיוב להצילו.
והיינו די"ל 'לכל זמן ועת לכל חפץ' (קהלת ג, א), דבהגיע הזמן שמותר לבער הרע, יוטל על בי"ד החובה להמיתו, אך כעת שאין מצוה [וגם אסור] לבער הרע, דינו של עושה הרע [אם לא התמיד בכך, או ספק אם התמיד, וכאמור לעיל] ככל ישראל שיש להחיותם. וצ"ע.
[עיי"ש עוד בישועות מלכו שהעיר על הפמ"ג שלכאורה פסקו הנ"ל סותר למה שפסק לגבי הבא במחתרת שאין מפקחין עליו את הגל, אף שכעת כבר אינו יכול להרוג, כי בר קטלא הוא. ע"כ. ולא ציין מ"מ, וחיפשתי ולא מצאתי עדיין היכן כתב כן הפמ"ג.
וגם בהערה שם כתב המגיה שהרעק"א באו"ח סי' של"א מביא בשם בעל העיטור והרא"ם שמחוייב בי"ד אין מחללים את השבת. ע"כ. וגם זה לא מצאתי במ"מ שם].