כתב האבן עזרא (שמות כ, יד. הפירוש הארוך):
לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו. ועתה אתן לך משל. דע, כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים, שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף השמים, ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו.
ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'. ואמר קהלת (ב, כא) 'ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו'. ואמרו חכמים (מו"ק כח.), בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו, ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו. עכ"ל.
ולא זכיתי להבין, כי אם הראב"ע בא לבאר איך צוותה התורה דבר כזה, הלא טבע האדם לחמוד, הנה לאחר דבריו עדיין נשארה תמיהה זאת מצד אחר, כי רק המשכיל שחקק בלבו שמה ששלו שלו, ושמח בחלקו, רק הוא ניצל מן החמדה ע"י שהשליט מוחו על לבו, אבל סתם אנשים שאינם בדרגה זו, נשארו בטבעם החומד.
ועוד צ"ב, דמשמע מדברי הראב"ע שציווי התורה אינו רק לא לחמוד [כמו הציוויים שלא לסור אחר מחשבת הלב בזנות וע"ז וכיו"ב], אלא לא להיות במצב שיכול להגיע לחמדה. כי מבאר הראב"ע שהחמדה היא רק תוצאה של חוסר שמחת האדם בחלקו והבנתו שרק מה ששלו שלו, ומשמע מדבריו שהתורה נתכוונה בציווי זה שיקבע בלבו את הנ"ל.
ולכאורה ה"ז תמוה, כי אדם שלא הגיע לדרגה הנ"ל, וחומד בלבו, מדוע נחשב לו לעוון שעבר על הלאו, הלא אנוס הוא מצד שלא שינה את טבעו, דהיינו שלא הגיע עדיין לדרגה הנ"ל, ואילו להיות בדרגה הנ"ל אינו מצווה בפירוש. וצ"ע.